התהליך המופלא של תחיית העם והארץ, הוא תהליך שאין לו שום מקבילה בעולם. הטלטלה ההיסטורית של השואה והתקומה הם מאורעות שניתנים להגדרה רק בכינויים תנ"כיים. הקמת מדינת ישראל החלה להחזיר את המלכות ליושנה. זכינו לקיבוץ נידחי ישראל, לפריחה דתית ותורנית ולפיתוח כלכלי ומדעי, הרי זו אתחלתא דגאולה של ממש (כמתואר ברמב"ם הלכות מלכים י"א א').
אלא שתהליך הגאולה איננו חוויה קלה ומשחררת. הוא לא אמור לפתור את בעיותינו האישיות ולאפשר לנו לנוח. התהליך הזה הוא אתגר קשה, והמאמינים נאחזים בו למרות כל העיכובים:
"אמונים נוצר ה'. אלו ישראל שאומרים: גואל ישראל, ועדיין לא נגאלו. אומרים: ברוך בונה ירושלים, ועדיין לא נבנית. אמר הקב"ה: ישראל לא נגאלו אלא לשעה וחזרו ונשתעבדו, והם מאמינים בי שאני עתיד לגואלם, הוי: "אמונים נוצר ה'" (מדרש תהלים ל"א ח').
אלה שמאוכזבים מאיטיותו של התהליך ומדרך העקלקלות בה הוא מתנהל, מעידים על עצמם עד כמה הם רחוקים ממנו. הגאולה באה בדרך הטבע, היא הולכת ומתפתחת לאט, ובינתיים מופיעים הדברים חלקיים וחסרים. אם החזקנו בידינו את חלקה הגדול של הארץ והוא הולך ונשמט מידינו, פירושו של דבר שאנחנו נמצאים באמצע הדרך, ורק אם נשנס מותנים נזכה בע"ה גם להתקדם הלאה.
דורנו מתאפיין בקטנות דעת, קוצר-רוח, וחוסר סבלנות. ירדה עלינו עצבנות עכשוויסטית, רצון ילדותי, הוליבודי, לראות הכול מיד וכאן. רוצים "משיח עכשיו" ו"שלום עכשיו". דא עקא שהדבר מנוגד למציאות ולדרכי ההשגחה. "צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז?" (רש"י בראשית ל"ז ב). יהודים התקיימו אלפיים שנה בגלות. הם המשיכו להאמין בכל לבם, גם בשעה שהיו מוכים, בזויים ודוויים והתפללו בכל יום "ותחזינה עיננו בשובך לציון".
אין לנו אפוא טענות על ריבונו של עולם, שפתח לפני דורנו שער של גאולה ופרק מעלינו את עול האומות. לעומת זאת קשה לומר שנכנסנו בעד חלון ההזדמנויות הפתוח ועשינו אותו מנוף להתעוררות לאומית, רוחנית ודתית. עם ישראל לא התרומם אל גובה השעה ולא התגייס למהלך הגאולה הגדול. בשעה שבגוש קטיף מחרפים אנשים את חייהם על האחיזה בארץ ישראל, באותה שעה נרצחים צעירים בפאבים במאבק על אישה. האם אפשר לצפות להמשך התקדמותו של מהלך הגאולה בשעה של שפל מוסרי כזה, או שעלינו לחשוש שהחטא יביא עלינו חלילה גלות (אבות ה' ט')?
מסתבר אפוא שהמלחמה העיקרית איננה מתרחשת ביש"ע. המאבק העיקרי ושורשו הוא על נפשו של עם ישראל ודמותו, וההכרעה תושג בלבבות.
דווקא משום כך גדלה חשיבות עמידת הגבורה של גוש קטיף.
מי יודע איזו השפעה יש לה על גורלו של העם, איך היינו נראים אלמלא היה הגוש, שהיה מקרין לכולם אמונה וטוהר. דביקות וגבורה. בזכות מה היינו שורדים?
מי שהגיע לדרגה כזו, כמו אנשי גוש קטיף, יכול אולי להתקדם ולהאמין ש"גם זו לטובה". להאמין שגם מן הרע אפשר להפיק ברכה. אולם יש לשים לב שלא הובטח ש "הכל (כבר עכשיו) טוב". אין זו הבטחה ממרומים שיהיה טוב בדיוק בדרך שאנחנו מקווים ורוצים. מאידך, אין זו הצדקה מלכתחילה לחולשה ונסיגה. המצב עצמו רע, אבל חכמים לימדו אותנו שהדברים אינם מתרחשים סתם ולחינם. הקשיים הם אתגר שצריך להתמודד אתו. תפקידנו לצאת מן המשבר הזה יותר מוסריים. לצאת מזה יותר טובים, יותר מאוחדים ויותר ערכיים, גם באופן אישי וגם באופן לאומי. אם נצליח בכך, הרי כבר יצאה מהם טובה, גם אם חלילה הדברים יתגלגלו כעת בדרך אחרת ממה שחשבנו ותכננו. עלינו לצאת מהמשבר יותר ראויים ליטול חלק בהמשך בניין האומה והגאולה.