אל נא אחי תרעו

ארועי הדמים בעמונה מצריכים אותנו לחשוב שנית מהם דרכי המאבק הנכונות והיעילות, ומה פסול מבחינה ערכית ומעשית.

חדשות כיפה איתי מושקוביץ 16/02/06 00:00 יח בשבט התשסו

אירועי הדמים בעמונה לא מרפים מן הזכרון, והנפש אינה מוצאת מרגוע לאור המראות הקשים. אעפ"כ, נראה לי כי יש לעסוק בדברים מתוך מחשבה צלולה, ואל לנו להניח לרגשות להשתלט עלינו. עברתי על כמה וכמה טורי דעות באינטרנט שנכתבו על ידי מספר אנשים מקרב הציונות הדתית, ומן התגובות הרבות שנכתבו נראה כי הנושא בוער, וכי יש מקום לנסות ולהוסיף הסבר וחוות דעת.

בדברי אנסה שלא להיכנס לויכוח פוליטי או לנסות לחוות דעה באשר לכוונותיהם של העומדים מן העבר השני של המתרס. אפילו אם נניח שמולינו עומדת מכונה משומנת המעוניינת להכפיש ולרסק את הציונות הדתית (וגם בעניין זה ניטש ויכוח מר בקרב אנשינו), עדיין נראה לי כי הדברים שאכתוב נכונים ושרירים.

אין לי ספק כי התנהגותם של השוטרים בארועי עמונה הייתה מחפירה ומזעזת, ויעידו על כך התמונות, הסרטים, ומעל לכל האנשים שהיו שם וספגו מכות רצח. על השוטרים ושולחיהם לתת את הדין, ויש לעשות כל אשר ביכולתינו על מנת להביאם לדין צדק. מורי ורבי הרב ליכטנשטיין שליט"א העיר כי איסור חבלה בתורה מופיע דווקא בהקשר של שליח בי"ד המלקה מלקות המחוייבות על פי דין: "ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים, כה:ג). דווקא במקום שבו נתנה סמכות להכות, ישנו חשש שמא יגבר היצר הפראי של האדם, ומקרבו של האדם תצוץ חיית האדם ותכה ללא הרף. דומני, שתיאור זה הינו תיאור מדויק של מה שראינו בעמונה, הרסן הותר, וממילא לא הייתה הבחנה בין דם לדם.

אולם, על אף מעשי הרשע האמורים לעיל, נראה לי כי אסור לנו בשום פנים ואופן לנהוג בדרך אלימה במאבקינו על אחיזתנו בארץ, ואבהיר את דברי.

נראה כי ישנו הלך רוח רחב, בעיקר בקרב בני הנוער, הטוען כי תגובתינו בגוש קטיף הייתה בושה וחרפה, שכן לא נוהל מאבק איתן, ובכך סללנו במו ידינו את הדרך לעקירות וגירושים נוספים. נראה לי כי קו מחשבה זה לקוי משני כיוונים, הן מהכיוון הטקטי, והן מהכיוון העקרוני.

מבחינה טקטית, תהיה זו נאיביות לשמה לחשוב שבמאבק אלים נוכל למנוע פינויים נוספים. רבותיי, המשטרה והצבא חזקים ממנו, והחרפת המאבק תביא לכך שגם נפסיד את הארץ, אך הרבה יותר חמור מכך, יישפך דם וייקרע העם. מעבר לכך, אין לי ספק שעיקר המאבק צריך להתנהל הרבה לפני השלב האחרון, יכולתינו להשפיע ולשנות תלויה במאבק על דעת הקהל, במאבק בתקשורת ובמערכת הפוליטית. בהתנגשות אלימה על אדמת המחלוקת לא נוכל לשכנע, וגם לא נוכל לנצח.

אולם, הנקודה העקרונית חשובה פי כמה, ובהקשר הזה אני רוצה להזכיר ארוע הסטורי שהתרחש לא מזמן. בשנות הארבעים, התפלגו יושבי הארץ על רקע הקרע האדיר שבין תנועת ההגנה לבין תנועות האצ"ל והלח"י באשר לעד כמה יש לנקוטנ בצעדים לוחמניים כלפי הבריטים השולטים בארץ. בצעד נורא ואיום, קבלה מנהיגות ההגנה החלטה למסור לידי הבריטים את אנשי המחתרות, ובזה החלה עונת ה'סזון'. חלק מאנשי האצ"ל והלח"י דרשו לנקוט בצעדים קשים כלפי ההגנה ולהיאבק בדרך שבה תוקפים אותם. אולם, מנחם בגין ז"ל, החליט כי יש לספוג בשקט את המכות הנחתות על ידי חברי ההגנה, ובלבד שלא נגיע, חס וחלילה, למלחמת אחים. לאחר כמה שנים, בארועי אלטלנה, כאשר תותחים של צה"ל פתחו באש על אוניית הנשק של האצ"ל, שוב מנע בגין מלחמת אחים בכך שלא הגיב בכח על מעשי התוקפים. בספרו 'המרד', כותב בגין כי הוא מרגיש גאווה בעיקר על דבר אחד, על כך שפעמיים מנע מלחמת אחים. נדמה לי, שאפילו אם היו אלו זכויותיו היחידות (ויש לו עוד רבות) היה הוא מזומן על כך לחיי העולם הבא.

הטיעון שלי פשוט, על אף שיש לנו את כל הסיבות המוצדקות להגיב בכח, כמו שהיו לחברי האצ"ל בשעתו, כל עוד תגובה כזו רק תגביר שנאה, תעמיק את הקרע בעם, ותגרום חס וחלילה למלחמת אחים (וברור לי שאם נמשיך בקו התוקפני, אזי בארועים הבאים תהיה שפיכות דמים של ממש וזוהי מלחמת אחים לכל הדעות) - אסור לנו לנקוט בקו כזה, ועלינו למצוא דרכים אחרות להיאבק, ולספוג את החרפה והבושה. נדמה כי על כך אמרו חז"ל:

"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' ".