כשחל יום העצמאות באחד מימי בה"ב (שני-חמישי-שני) שבהם נוהגים אחרי חג הפסח לומר סליחות, היה מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אומר באותו יום גם סליחות וגם הלל של יום העצמאות בהתרגשות גדולה. שאלו את הרב זווין זצ"ל כיצד ניתן להגיד באותו יום גם הלל וגם סליחות? תשובתו הייתה: אין סתירה בין השניים, הלל אומרים על המדינה, סליחות על הממשלה...
יש להבחין בין עצם למקרה. בן מהות לבין תקלה מקומית. במילים אחרות, יש להפריד הפרדה מוחלטת בין מדינה לבין מדיניות.
דברים אלו מפורשים ברמב"ם. הרמב"ם מסביר מדוע קיימת חובת אמירת ההלל בחנוכה ומנמק זאת בעובדה ש: "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". לכן כולנו חוגגים עד היום חנוכה ואומרים הלל על הצלחתה.
אך הרי מאתיים השנים הללו כוללים בתוכם את המלכים האכזריים ינאי והורדוס! האחרון היה בנו של עבד ממוצא אדומי! ובכל זאת אומרים הלל. הוא היה בכל זאת חוליה, אם כי רופפת, בשושלת של בית חשמונאי. מכאן שגם על חוליה רופפת ובעייתית, צריך לדעת להודות.
מדיניותה הנוכחית של הממשלה בתחומים שונים אינה עולה בקנה אחד עם דרכה של מדינה יהודית אידיאלית. הקיטוב החברתי, העוני, קריסת שירותי הדת, הבאת נוכרים רבים והכרה ב"גיורם", ההחלטה על עקירתם של ישובים יהודים פורחים מעל אדמתם, המסחר בשבת, כל אלו ודומיהם הינם צללים כבדים. עם זאת עלינו לשאול את עצמנו האם האלטרנטיבה של שלטון זר טובה יותר? אלמלא המדינה האם המצב היה שונה לטובה? האם מישהו מאתנו מתגעגע לשוב חלילה לגלות? האם יש בר דעת המעדיף את חזרתו של השלטון הבריטי או הטורקי?
המדינה היא חידוש ריבונותו של עם ישראל על ארצו, אחרי אלפיים שנות גלות ובעיקר אחרי השואה הנוראה שהשמידה שליש מעמנו. המדיניות הננקטת ע"י הממשלות השונות הן מקרים חולפים ומשתנים, לטובה ולרעה, ואינם מהווים את עצם המדינה. מדינת ישראל מאפשרת עלייה חופשית לכל יהודי ארצה. אין מדינה אחרת בעולם שהכריזה עִם יסודה שהיא שייכת לעם שרובו היה מחוץ לגבולותיה. אין לעם ישראל מדינה ייחודית אלא מדינת ישראל. המדינה מבטיחה את קיומו של כל אדם מישראל (גם אם לדעתנו אינה עושה די). היא מפתחת ומאפשרת את ישוב הארץ לאורכה ולרוחבה (גם כאן היא יכלה לעשות הרבה יותר בנגב ובגליל וביש"ע). ימי המנוחה הרשמיים שלה הם שבת ומועדי ישראל. אף כאן היה מו"ר הרצ"י מדגיש את העובדה שהמדינה הוקמה ערב שבת ה' באייר תש"ח למרות שהמנדט הבריטי פקע רק ב15 למאי למניינם, שחל אז בחצות ליל שבת. המדינה הצהירה עם קיומה שכמדינה היא אינה מחללת שבת. מוסדותיה הרשמיים שומרים כשרות (למרות שרבים מראשיה ויועציה מחללי שבתות ואוכלי נבלות לצערנו, אולם הם עושים זאת כאנשים פרטיים ואינם המדינה עצמה)
כל אלו הן השלכות מרבונותנו, מכך שאיננו תחת שלטון זר. במילים אחרות: הגלות הסתיימה! גם מי שאינו מודה באתחלתא דגאולה מכיר לפחות בעקבתא דמשיחא.
אנו מצטערים מאוד על צעדיה של ממשלתנו אולם זו עדיין מדינת ישראל! ביכולתנו לשפר את המצב. ממשלה באה וממשלה הולכת, אולם המדינה עצמה נשארת ותמשיך להתפתח כמדינת ישראל עד בוא הגואל.
תתארו לעצמכם שהיינו יכולים לחזור במנהרת הזמן 57 שנים לאחור. שהיינו שואלים את עצמנו מה אנו מעדיפים: המשך המנדט הבריטי, או מדינה עברית במתכונתה הנוכחית, אין ספק שעלינו להודות לה' על כך שיש לנו מדינה משלנו, על אף פגמי ממשלותיה וחסרונות מנהיגיה, על פני כל אלטרנטיבה אחרת.
לא רק יחסית לגלות, לא רק בצילן של ארובות אושוויץ, עלינו להודות לה' על כל אשר גמלנו, אלא גם על החיוב הגדול בהתפתחותה והתעצמותה של המדינה בתחומים רבים כולל בתחום הרוחני. לעומת הצללים הכבדים - גדול האור הבוקע מציון. כפיות טובה היא להתעלם מכל היש הגדול ולא להודות עליו לה'. צרות אופק וקטנות מוחין היא להתייחס למאורע קשה ואפילו כמה כאלו ולהשליך אותם על כל התהליך הגדול של שיבת ציון, שהוא עדיין רק באיבו.
היכן עובר הקו האדום?
כאמור, ריבונותו של העם היהודי בארצו היא המהות. מכאן זכותו של כל יהודי לעלות ארצה ולקבל אוטומטית את אזרחותה שהיא פועל יוצא מעובדת עצמאותנו. (אם כי יש למחות נמרצות על השימוש הציני בחוק השבות בכדי להביא גויים גמורים ארצה ע"י הסוכנות היהודית וממשלת ישראל). לאור זאת הקו האדום שהוא הגבול בין המשך קיומה של מדינת ישראל לבין התפוררותה התיאורטית חלילה (היו לא תהיה!) הוא הרעיון הנואל של הפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה. היום בו תצא מחשבת נפל זאת לפועל הוא יום חיסולה של מדינת ישראל. מכיוון שאין אומתנו אומה אלא בתורתה ולאומיותנו ודתנו כרוכות זו בזו כשלהבת בגחלת, גם הפרדה רשמית בין דת למדינה תנתק את המדינה משמה "ישראל" .
אולם כיצד נמנע זאת? לא ע"י התנקות מהמדינה. לא ע"י הכרזה על יום העצמאות כיום אבל, אלא אדרבה, ע"י התחברות, ע"י הזדהות, ע"י הודאה לה' על יציאתנו מעבדות לחרות ויציקת תוכן חיובי לחירות זו.
נלמד מהניסיון המר. אילו היו המוני חרדי בית ישראל עולים ארצה עם קריאתם של הרבנים אלקלעי, קאלישר וגוטמאכר ואחריהם הנצי"ב, הרב מוהליבר והרב קוק וגדולי תורה אחרים- כל פני המדינה היו נראים היום אחרת. היינו חיים במדינת התורה ושרויים כבר עמוק בגאולה עצמה. אל נחזור על שגיאה טראגית זו שנית.
הדרך היחידה להוביל את מדינת ישראל לקראת יעודה היא רק דרך השפעה חיובית. התנתקותו של חוט השדרה של המדינה, הציבור היחיד המחבר תורה וציון, דת ומדינה, תזיק לא רק למדינה אלא לא פחות לתורה ולרעיון הציוני-דתי. המדינה עלולה להידרדר ולהתרחק מערכיה היהודיים שעדיין קיימים בה ואזי התוצאה עלולה להיות באמת ניתוק המדינה חלילה משורשיה היהודיים. האם אז מצבם של ארץ ישראל, של תורת ישראל ושל עם ישראל יהיו טובים יותר, או שמא להפך?!
מתוך אהבה עמוקה לארץ ישראל ולתורת ישראל, ומתוך חרדה למעמדן במדינת ישראל- עלינו לחוג יחד עִם עַם ישראל את יום גאולתנו ופדות נפשנו, כדרכה של תורה ע"י הלל והודאה. במקביל, עלינו להסמיך גאולה לתפילה שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כן נזכה להיות שלוחי דרחמנא לגאולה שלימה בקרוב, גאולת הנפש וגאולת הגוף, השתא בעגלא ובזמן קריב.
דור העתיד
כדי להוביל את מדינת ישראל לקראת יעודה ולחלצה מהמשבר העובר עליה, יש צורך בדור צעיר ציוני דתי גדול, חזק ומגובש, בעל כישורים ויכולות לפעול בכל התחומים האפשריים, כל אחד ואחד בתחומו. עלינו להוות דוגמא לנחישות, לעוצמה, לאמונה, ליכולת להתמודד עם משברים, מבלי להתמוטט, בלי להתייאש ובלי להישבר. איננו יודעים מה ה' רוצה. דבר אחד אנו כן יודעים שלפום גמלא שיחנא (ה' מעמיס על הגמל לפי יכולתו לשאת משא). דרכנו היא הנכונה והיא נבחנת עתה במבחן האמיתי והקשה, לפי המאמץ שאנו משקיעים ולא בהכרח לפי התוצאות. כבר עתה אפשר לומר שגוש קטיף ובפרט הנוער הנפלא שלו מהווה סמל ודוגמא לכוח עמידה, לחוט שדרה, לחוזק אמונה למרות הפצ"מרים ולמרות החשש הנורא שגורל החבל נחתך כביכול. עצם המשך הלימודים והפיתוח והבנייה, למרות הכל הוא מטרה לעצמו. עוד יסופר לדורות על הגבורה הגדולה שגילה גוש קטיף בימים נוראים אלו. נמשיך בדרך למרות כל המשברים ועל אף כל הנחשולים. בכך ניבחן, בתעצומות הנפש שלנו. לכן על הנוער לא להפסיק את לימודיו, למרות כל הקשיים. על הפעילות להיות מוגבלת, לא על חשבון הלימודים ויתר התפקידים המוטלים על כתפיו. יש מקום בראש להניח שני זוגות תפילין. לנוער נכונו משימות גדולות בעתיד. הוא הוכיח את עצמו עד עתה והוא ימשיך לשמש דוגמא נהדרת לכל הנוער בארץ כנוער המתמודד עם קשיים אדירים ויכול להם. חזקו ואמצו!