פעם באה אשה לרב אריה לוין, ושאלה אותו "רבי, בעלי נפטר לפני מספר ימים ממחלה קשה ארוכה. ואני שואלת, רבי, היכן הן אותם דמעות ששפכתי? היכן הם כל אותם פרקי תהילים שקראתי מורתחת נפש? מה עשה הקב"ה עם אותן שעות של בכי בלתי פוסק, שלי ושל ילדיי?"
התבונן בה הרב אריה לוין בעיניים טובות, עיניו התמלאו דמעות, והוא השיב:
"דעי לך שיש לו לקב"ה בשמיים שק של דמעות... בשק זה הוא אוסף את כל דמעותיהם של ישראל, מאז שנברא עמינו ועד היום".
"ודעי לך", הוא הוסיף, "שקב"ה אוסף פנימה את כל הדמעות, כל הבכיות וכל פרקי התהילים. כולם נאספים אל תוך השק... ובסופו של דבר ישפך כל תוכן השק ויציף את העולם בטובו".
"דעי, כל דמעה נחשבת ונספרת וכל בכי נאגר".
"אין תפילה חוזרת ריקם"
הרבה פעמים בחיים אנחנו מתפללים לה' שימלא את בקשתנו. שירפא חולה, שיישלח ישועה, שיציל מצרה. לפעמים אנו זוכים לקבל את מה שביקשנו, ולפעמים לא.
כשבקשתנו לא מתמלאת, האם משמעות הדבר שתפילתנו הייתה לשווא? שכל המאמצים היו לחינם?
ברור שלא! "אין תפילה חוזרת ריקם", לימדונו חז"ל. כל תפילה פועלת!
אז למה בכל זאת לא קרה מה שרצינו?
יכולות להיות לזה הרבה סיבות.
לפעמים מה שחשבנו שטוב בשבילנו – אינו באמת טוב, וריבונו של עולם שהכל גלוי לפניו, בחסדו שולח לנו דווקא את מה שבאמת טוב לנו למרות שלעינינו זה נראה רע.
לפעמים אין די בתפילה אחת (וגם לא בכמה) ויש צורך בסך מסוים של תפילות כדי שתתמלא הבקשה.
לפעמים תפילה שפעלה במקום אחד תועיל במקום אחר. וכמובן שייתכנו עוד הרבה אפשרויות אחרות. כלל הדבר - שום דבר אינו לשווא.
ומה שנכון לגבי תפילה, נכון לגבי כל השתדלות חיובית ומאמץ שאנו משקיעים בעולם הזה כדי להשיג מטרה מסוימת.
שום דבר אינו לחינם!
אומנם לא תמיד מבוקשינו מתמלא, אך ברור שהמאמץ לא יורד לטמיון. אין ספק הדברים עושים את פעולתם, וגם אם בתקשורת לא מדברים על זה, בשמים הכל נרשם. כל טיפה של זיעה, כל מאמץ קטן, כל מחשבה חיובית. הכל נחשב ומצטרף לחשבון הגדול.
חריש עמוק
"דברים גדולים לא באים בקלות", אומר הפתגם. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא בדיוק דבר כזה. אברהם אבינו נצטווה על ידי הקב"ה עוד לפני אלפיים וחמש מאות שנה "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". האם באמת הוא קיבל אותה בחייו? לא. שבעת העמים המשיכו לשלוט בה עוד שנים רבות. אם כן מה משמעות הנתינה הזו? עצם ההילוך של אברהם אבינו בארץ, כך מלמדים אונו חז"ל, היה החריש הראשון כדי שאחר כך "תהיה נוחה להיכבש לבניו". אנחנו כאן היום, מכוח וכהמשך להילוך של אבינו אברהם אז בארץ.
העיקרון הזה נכון גם לגבינו.
כל האחזות או אפילו ניסיון האחזות שלנו בארץ ישראל, מְפַלֵס לנו ולדורות הבאים את הדרך לזכות בה. מי שיקרא קצת היסטוריה יגלה שההתיישבות הראשונה ביש"ע, אלון מורה, הוקמה ופונתה, ונבנתה שוב והוחרבה, שמונה פעמים (!) עד שבפעם התשיעית היא נשארה בידינו. כפר דרום כבר נחרב פעם אחת במלחמת השחרור. לאחר מכן חזר ונבנה שוב – בצורה גדולה ומפוארת הרבה יותר, ובעז"ה בפעם השלישית נקווה לזכות שיהיה גדול עוד יותר, ולא ייחרב עוד.
אין ספק שכל השנים שנאחזנו בצורה מופלאה כל כך בגוש קטיף, למרות כל הקשיים (הפצמ"רים, הפיגועים וכו'), קשרו אותנו בקשר בל יינתק למקום הזה. בפעם הבאה שנשוב לשם, וזה יקרה, במוקדם או במאוחר, זה יהיה הרבה יותר קל והחיבור יהיה הרבה יותר איתן וקבוע.
באופן אישי
כל המאבק הזה לא היה לשווא כי אנחנו, כל אחד ואחת באופן אישי, קיבל ממנו המון. שנים דיברנו על ארץ ישראל, על מסירות נפש, על ערבות הדדית, על אמונה בזמן משבר. סוף סוף לא הסתפקנו בדיבורים, ויצאנו להגשים בחיים את כל הדברים הגדולים שאנחנו מאמינים בהם. ועשינו את זה בצורה מדהימה ממש (כן. מותר לנו להגיד פעם גם מילה טובה על עצמנו). "מה שלא נכנס דרך הראש, נכנס דרך הרגליים", אומרים בצבא, וממש כמו צבא מאורגן היטב יצאנו לקרב שהיה בשביל כולנו שיעור אמונה אחד גדול, בו חֲיִינו והפנמנו את הדברים הגדולים ביותר. הפעם ראינו בעיניים והרגשנו על בשרינו מה זו אמונה וגבורה, מה המשמעות של "כל ישראל ערבים זה בזה", מה זו מסירות נפש אמיתית, מה פירושה של היאחזות בארץ ישראל ועוד ועוד.
אין אחד שנטל חלק במאבק התקופה האחרונה שלא יצא ממנו אדם אחר.
ובאופן ציבורי
גם כציבור למדנו על עצמנו כמה דברים. ראינו איזה כוח אדיר אנחנו, ולמדנו כמה חשוב שאנחנו מאוחדים. גילינו חוסן, נחישות ומסירות נפש שלטווח רחוק, ללא ספק יהיו משמעותיים ביותר לניצחון בסיבובים הבאים של המאבק. אומנם קיבלנו כאן מכה קשה, אבל כבר עכשיו מי שחשב שהדבר הזה ישבור וירסק את הציונות הדתית מגלה שתקוותו נכזבה. מהמשבר הזה רק נצא מחוזקים.
"סליחה, טעינו"
ולא בושה להגיד שגם עשינו כמה טעויות בדרך. עלינו להתכנס בתוך עצמנו, לנתח את מה שהיה ולהפיק לקחים. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם", לימדונו חז"ל, וגם לנו יש דברים לתקן ולשפר. דווקא המכה הזו יכולה להיות זָרָז מצוין לבירור פנימי עמוק של כל מיני דברים. על מה שאנחנו מאמינים בו, במה צדקנו ועלינו לחזקו יותר, ובמה טעינו ועלינו לשנות ולשפר. בשורה התחתונה - למרות המאבק המדהים שהיה, שישמש עוד מופת לדורות הבאים (!), אנחנו עוד נשפר וללא ספק במאבק הבא נהיה טובים יותר ובעז"ה גם נצליח יותר.
בקלות זה לא ילך
לימדנו גם את כל מי שיעלה בדעתו בהמשך לפנות עוד יישוב יהודי שבקלות זה לא ילך לו. מי שחשב שניתן לטאטא את יהודי חבל עזה והשומרון וכל זה יעבור בשקט, גילה שהוא זקוק בשביל זה לחמישים אלף חיילים ושוטרים. ואם כך בפעם הזו, בפעם הבא זה רק יהיה לו קשה יותר (עיין בסעיף הקודם). נתנו כאן מאבק ממושך ועיקש, ולמרות שהצד השני נהג לעיתים בנבזיות, רשעות וחוסר הגינות הוא התקשה מאוד להכריע את הכוח המוסרי האדיר והנחוש שעמד למולו.
עם ישראל
גם עם ישראל למד כמה דברים בשנה האחרונה. הרבה אנשים שעד היום היו רחוקים לגמרי מהנושא של ארץ ישראל, רבים שחשבו שהמתנחלים הם קומץ של סהרורים אלימים, גילו ציבור רחב ומגוון שהדהים את כולם (כולל כמה אנשי תקשורת "צמאי דם" וסקופים) במאבק המוסרי, האצילי והטהור ביותר, שכמותו מדינת ישראל לא ידעה מעוֹדָה. 350,000 דלתות (!) שנפתחו לפעילי "פנים אל פנים" נתנו לעם ישראל הזדמנות לפגוש באופן ישיר את האמת הגדולה של דרכינו, ורבים מהם התחברו עמוקות למה ששמעו. אפילו הציבור החרדי לא נשאר אדיש, ואלפים רבים ממנו נצפו במפגן התפילה האדיר בכותל המערבי, שבראשו עמדו גדולי הרבנים מכל החוגים הדתיים והחרדיים.
ולסיום, ומילה אחת על הנוער
ואי אפשר לסיים בלי מילה אחת על הנוער שלנו.
הנוער שהוכיח לכולם שהוא העתיד המבטיח של המדינה הזו.
הנוער שגילה שבחופש הגדול הוא לומד יותר מאשר בשנת הלימודים...
הנוער שהוכיח ששום דבר לא יעמוד בדרכו, לא חום, לא זבובים, לא מחסומים, וגם לא עשרות אלפי שוטרים וחיילים, בדרך להגן על המולדת ועל אחיו הגיבורים שבגוש קטיף.
אנו מאמינים שהנוער הזה עוד יוכיח לכל מי שחשב ש"ביום שאחרי" יהיה צריך "לאסוף את השברים" ו"ללקט את הרסיסים", שהוא רק יוצא מחוזק ומחוסן, כשדרכו מבוררת לו יותר, והוא מסתער הלאה לעבר המשימה הבאה.