רבני הציונות הדתית תוקעים רובם ככולם באותו שופר: נטישת שעל מאדמת הארץ, וגוש קטיף בכלל זה, היא חטא בל יכופר, כחילול שבת ואף חמור מזה. הציבור כולו נזעק להגנת המצווה כפי שמעולם לא נזעק לשום מצווה אחרת, לא לחילול שבת, לא לקיפוח זקנים ולא לנטישת חולים. המשנה קובעת ש"סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו". אמנם רב נחשון גאון פירש שמוציאים את נאשם להורג מידית, אך רוב המפרשים פירשו אחרת. שאם כל חברי הסנהדרין פסקו לחובה, ולא נמצא אף אחד שימצא לנאשם כף זכות, סימן שליקוי מאורות היה כאן. סימן הוא להיעדר מחשבה עצמאית. הקונצנזוס – חשוד, והוא סיבה מספקת לשחרר את הנאשם. הסכמה כמעט גורפת בין רבני הציונות בנושא ה'בוער' היא יותר מחשודה. האמנם הדברים כה ברורים וחתוכים? בכל זאת חייב אדם לשאול את עצמו. אם זו מצווה חד משמעית לעלות לארץ ולא להשאיר פירור ממנה ביד זר, כיצד זה שרבני הדורות הקדושים והטהורים לא כך נהגו. חלקם היו בבחינת אנוסים, אבל האם תירוץ זה עונה על הכל? הרי היו יהודים שנאחזו בארץ, ומכאן שהדבר היה אפשרי. והיו תקופות שיושבי הארץ לא סבלו יותר מיהודי ארצות אחרות. כולנו מסתמכים על הרב פיינשטיין בשאלות הלכה, הוא לא עלה לארץ. טוב, תגידו שהוא לא היה ציוני, ומה עם הרב סולוביצ'יק, שאהב את הארץ וצידד בשיתוף פעולה עם ה'חילוניים'? הרי גם הוא סבר שיש לו משימות אחרות חשובות יותר מעליה לארץ.
ואמנם הדברים אינם כה פשוטים. אכן, הרמב"ן ראה ביישוב הארץ ובעליה אליה מצווה, והוא אף חשב שהמצווה חלה על כל חלק מהארץ, בכך צעד הוא צעד נוסף, שאין לו ביסוס במקורות והוא מובא ללא כל הנמקה. ונכון שהיו עוד כמה מגדולי ישראל, רובם מתלמידיו שפסקו כן. אבל מה אם כל אלה שלא הזכירו את המצווה? עשרות רבות של מוני מצוות ופוסקים שלא הזכירו את המצווה לא כאחת מתרי"ג מצוות, ולא כהלכה. ועוד יותר היכן הם הרבים שסברו שהמצווה חלה על כל פיסת קרקע מארץ ישראל? קיתונות של דיו נשפכו כדי להסביר מדוע לפי שיטת ה'שורשים' של הרמב"ם אין למנות את המצווה, ותריסר הנמקות אחרות לשתיקתם של פוסקים אחרים. אולי! אבל מה לגבי הסיבה הפשוטה, שגם הם הכירו את הרמב"ן, ופשוט לא סברו כמוהו? כך שומעים אנו שהרמב"ן הוא "רבם של בני ארץ ישראל", למה? ממתי? במה עוד פוסקים או נוהגים אנו, או בני ארץ ישראל, דווקא כמוהו? לא באתי כמובן לזלזל בחכם חשוב זה, קטונתי, אבל אל נבטל גם ראשונים ואחרונים אחרים. האם באמת אין ללמוד דבר משתיקתם של פוסקים חשובים?
גם אני הקטן שותף לאהבת הארץ, ובין אם זו מצווה פורמלית ובין אם לאו, ודאי לי שיש לחתור לישיבה בארץ. ומאהבת הארץ ודאי שאיני רוצה לעזוב חלק ממנה ביד זר, אבל המסקנה שזו הלכה חד משמעית היא 'קפיצה' מחשבתית. ואפילו אם זו מצוות עשה, הרי שהמסקנה שנטישת חלקים מהארץ היא מצוות 'לא תעשה' היא מסקנה כלל לא פשוטה, ומחייבת הוכחות שספק רב אם הן קיימות.
גם המסקנה המעבירה את המצווה מכלל ישראל (הממלכה) לכל אדם מישראל איננה פשוטה. גם חלקים מעבר הירדן של היום נכללים בנחלת אבותינו. האם כל אדם בעל נשק מחויב עתה לפלוש לירדן ולהתחיל בכיבושה? ומה לגבי הקמת המקדש, אם כל אדם צריך לתרום את חלקו ולהשתדל, אבל האם כל אחד צריך עתה לעזוב הכל ולעלות להר הבית ולהתחיל לבנות? ומי שירצה להתמקד במצוות אחרות, עבר על לא תעשה?
השאלה ההלכתית העיקרית היא אחרת. על המדינה היהודית מוטלות מצוות רבות, ואין בכוחנו להעמיס עלינו את כל המעמס. עלינו לטפל בחולים, למנוע תאונות דרכים, להפיץ לימוד תורה, לכבוש את הארץ ועוד ועוד מצוות. אדם פרטי מצויד בהנחיות כיצד להתמודד עם צרכים שונים. במדינה הדבר שונה. הרב ישראלי זצ"ל פסק, בנושא מסוים, ששמירת ממון של המדינה היא בבחינת פיקוח נפש. גם בדיני צבא ומלחמה אנו מהלכים בדרך שונה מאשר בדיני פיקוח נפש של יחיד, וזאת בהוראת רבותינו, שרבו המחלוקות ביניהם בפרטים. כיצד צריכה לנהוג מדינה שקברניטיה סבורים שאינה יכולה לעמוד בכל המשימות. ודאי שמוטל עליהם לנהוג "במנהג דרך ארץ", כלומר לנקוט בפשרות כאלו ואחרות.
נכון, חלק מהדוגלים בהחזרת שטחים סבורים שחברון, או עזה אינן אם נערצת וקדושה ,אלא שפחה בלה, אבל לא בכך מתמצה הויכוח. הויכוח, ההלכתי, האמיתי הוא בין אלו הסבורים שהמדינה יכולה לעמוס על עצמה גם את משימת ההחזקה בכל יש"ע ובין אלו הסבורים שמשימה זו גדולה עלינו, במצבנו הנוכחי, ובתנאים הבינלאומיים. ההעמדה שהויכוח הוא בין מאמינים לבין חסרי אמונה ולחסרי עמוד שידרה הוא רמאות עצמית הנובעת מאהבה לארץ ישראל, אהבה המקלקלת את השורה. החוששים אינם אוהבים את הארץ פחות. אבל הם מבינים שאי אפשר להיפטר מהערבים, גם אי אפשר לשעבד אותם לאורך זמן, ועוד יותר הם חוששים מלחיות עימם בצוותא במדינה דמוקרטית כזאת או אחרת. אני מבין שההערכות הפוליטיות בתחום זה שנויות במחלוקת. יש מקום לסברות אחרות, ולהתלבטות. אם כך מהיכן באה הקונצנזוס האחיד? ובכלל האם רבנים הם אלו שעליהם ל'פסוק' בנושא.
שאלת מקומם של הרבנים בפסק ההלכה בעניין הוא נושא מורכב לעצמו. למלחמת רשות יוצאים על פי סנהדרין, נכון. אבל אפילו במשנה זו לא כתוב שהסנהדרין היא היוזמת אלא שיש לה זכות וטו בלבד. ומה לגבי מלחמת מצוה? נאמר "ונמלכים בסנהדרין" גם כאן הסנהדרין הם רק אחד הגופים המשתתפים בהכרעה. ומעבר לכך מי אמר מי ממלא את מקום הסנהדרין? וכי כל ציבור ימליך על עצמו סנהדרין. אדם בוחר את רבו, אך מי בוחר רב למדינה? הגוף היחידי שאולי היה מקום לטעון שהוא ממלא מקום הסנהדרין היא הרבנות הראשית, ואף זאת בספק רב עד למאוד. הרבנות על כל פנים לא נטלה לעצמה כתר זה ונמנעת מפסיקות דרמטיות (בכל נושא שהוא), מתוך תחושת הענווה שאין להם את עוצמת הסמכות ההלכתית של הסנהדרין. לא באתי לקבוע מסמרות בשאלה מי תהיה הסמכות במדינת ההלכה לכשתקום, וודאי שלא לקבוע כיצד לנהוג במדינה של היום. כל מה שרוצה אני הוא להראות שלא ייתכן שבשאלה הלכתית כה מורכבת שיש בה רובדי פסיקה שונים תהיה עמדה אחידה.
אני מבין את הפקפוק בסמכותה של הממשלה, אין ספק שלא זאת ממשלת חלומותינו, אבל למי יש את הסמכות להחליט במקומה? הספקות אפוא רבים, התשובות הקימות לעתים מספקות ולעתים מעט איתנות יותר, אך לעניות דעתי הן רחוקות מלהיות חד משמעיות. על כן עמדה אחידה בנושא הבוער שעל סדר היום היא לקוי מאורות.
בהכירי את הציבור הדתי ואת המערכת הציבורית אני שואל את עצמי האם רב שהיה קובע שהחזרת גוש קטיף מותרת או רצויה, היה מצליח לשמור על מעמדו, הרי על הרבה פחות מכך פוטרו מנהיגי ציבור נערצים.
במחילה מכבוד רבותינו אינני יכול שלא להעלות נושא נוסף. הגמרא קובעת ש"בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר" התנאים הקדושים סברו שהם אינם יכולים לדון בשאלות הנוגעות לרכוש העיר שלהם. הם, התנאים הקדושים, פקפקו בכוחם להיות אובייקטיבים בשאלות רכוש ציבורי שהם שותפים לו. המאבק על גוש קטיף איננו מאבק על שאלה מרוחקת. היא שאלת המאבק על חלק גדול משטחי יש"ע ואולי על כולם (ר"ל). בין הפוסקים רבני גוש קטיף עצמם, ורבנים נכבדים מישובי יהודה ושומרון. עם יד על הלב, האם יכולים אתם לומר את מה שהתנאים מנעו עצמם מלומר, שבבואכם לדון על גורל בתיכם אתם יכולים לשמור על אוביקטיביות הלכתית נדרשת? האם מצליחים אתם לשקול את כל השיקולים הנדרשים?
הטענה המרכזית (ההלכתית) היא, שאמנם בעבר חשבנו שנוכל להחזיק בשטחי יש"ע אבל השתנו התנאים. אלו מבינינו שעמסו על עצמם מצווה חשובה זו, עשו זאת בודאי מיראת שמים ואהבת הארץ ובוראה, אבל האם עתה אין הם נגועים במעט נגיעה אישית, או לפחות במחויבות לציבור שסחפו אחריהם?
הפסיקה ההלכתית האחידה נגועה בעיני בשתי מחלות ('שיטוח' הספקות מחד, וקונצנזוס אחיד מאידך) ושתיהן נובעות מאותה סיבה, מאהבת הארץ. אהבת הארץ היא מצווה רבה קדושה ויקרה, אך עתה האהבה מקלקלת את השורה.
כיצד ייתכן שבמצב של ספקות כה רבים, וראיות כה מעטות, הפסיקה אחידה. ואם יש מקום להטלת ספק, האם נכון להתגייס בצורה כה נחרצת, יותר מאשר למצוות רבות מובהקות. האם המחיר שהציבור הדתי ישלם, ושהמדינה משלמת (זכרו, ממון של המדינה הוא בבחינת פיקוח נפש) הוא מוצדק כשהספקות ההלכתיים כה רבים.
והערת סיום – אינני מאמין שדברים אלו ישכנעו את המשוכנעים, באתי רק לעורר שאלות ולהסביר מדוע חלקים גדולים ודוממים בציבור הדתי אינם שותפים למאבק הפוליטי הנוכחי. תמהני אם ניתן לנהל ויכוח ענייני בנושא, והרי זה מבחן נוסף שעלינו להתמודד עמו כציבור.