לפני שבעה שבועות הזדעזע עם ישראל מפיגוע הירי בצומת תפוח, בו נפצעו שלושת תלמידי הישיבה הגבוהה באיתמר; יהודה גואטה, בניה פרץ ועמיחי חלא. פיגוע ירי שביצע מחבל ערבי וממנו מת מפצעיו מספר ימים מאוחר יותר, יהודה ז"ל. לזכרו הקימו בשנית את ישוב אביתר, מרחק של קילומטר וחצי מזרחית מצומת תפוח. הישוב הוקם לראשונה לפני שמונה שנים, לזכרו של אביתר בורובסקי ז"ל שנרצח באותו תאריך, כ' באייר. בעבר שכן באזור מוצב צבאי, 'תפוחית', ובסך הכל מדובר בנקודה אסטרטגית החוצצת בין מספר כפרים ערביים והיא צופה על כביש 5, המחבר בין גוש דן, צומת תפוח ובקעת הירדן.
אביתר, ברקע הכביש לכיוון בקעת הירדןצילום: אלעד הומינר, חדשות כיפה
הדר ומלכיאל בר-חי הגיעו לישוב אביתר לפני שבעה שבועות ממושב אבני איתן הממוקם בדרום הגולן. הדר עוסקת בהוראה, לפני כשבוע הגישה את התלמידים שלה לבגרות האחרונה, ומלכיאל הוא עצמאי. לבני הזוג שבעה ילדים מגיל שנה וחצי ועד 11, והם החלק מגרעין תנועת נחלה. מדובר במספר לא מועט של אנשים, נשואים ושאינם, שמחכים ל"פקודה" לעליה על הקרקע, ולפני שנה וחצי בערך הצטרפו לגרעין השומרון.
"המטרה היא להקים ישובים בצורה ממלכתית", מסבירה הדר. "ההבנה היתה שהדבר חייב לבוא מלמטה למעלה, כי הממשלה לא תקים ישוב חדש". הרעיון של תנועת נחלה היה להקים כמה שיותר גרעינים בכל מיני נקודות וזה התחיל משני גרעינים, אחד ביהודה - מעלות חלחול, והשני בשומרון. "בחרנו פה כי זה הכי קרוב לנו", אומרת בר-חי בחיוך. "ובמשך שנה וחצי עשינו כל מיני אירועים והפעלות. שבת בשטח, הדלקת נרות חנוכה, נטיעות, כנסים והצהרות".
בר-חי מסבירה איך הם הגיעו לעסוק בפעילות של תנועת נחלה ממקום מושבם בצפון הארץ. "מלכיאל נכנס לעסק אחרי הגירוש מגוש קטיף. הבטחנו לעצמנו שהמרחק לא ימנע מאיתנו להיות חלק מהעשייה הזו. אני בת של חקלאי, האדמה זה משהו שמאוד נוכח אצלנו, לראות את האדמה הזו שמחכה לגאולה שנחזור ונפריח אותה. יש צד שני, ההבנה שאם זה לא אנחנו אז האדמה הזו לא תישאר אצלנו. אין ריק. זה או אנחנו או הם".
מה הכוונה "אין ריק"?
"לפני כמעט שנה עשינו פה שבת, בצאתה התקפלנו וכל אחד חזר הביתה. למחרת עלו ערבים מהכפרים הסמוכים, עם דגלי פלשתין, נטעו עצים והצטלמו על הרחבה עליה עומד היום בית המדרש".
האירוע האחרון שארגן הגרעין היה יומיים לפני הרצח של יהודה ז"ל. "ל"ג בעומר, יום שישי, הבאנו לפה את קהילת בת ים ולא היה פה כלום, כלום. בראשון כבר עלינו לפה. ממש היה פה כלום, אפילו הסתבכנו עם הצליות", היא מתארת. תוך כדי השיחה נכנס אחד מילדיה של הדר ומבקש שהיא תחמם לו מהפיצה שנשארה מאתמול בערב, תרומה שהם קיבלו מישוב רבבה. את הפיצה מחממים בטוסטר, אין תנור.
איך הילדים מסתדרים פה?
"אני לא אגיד שזה לא מאתגר. הוצאתי אותם מהסביבה המוכרת. אני משתדלת כל הזמן להזכיר להם למה אנחנו פה. בסך הכל הם מאוד נהנים. עכשיו נפתח פה מעון, יש גן, מכירים חברים, הבנות עושות קייטנה".
ה"מעון" באביתרצילום: אלעד הומינר, חדשות כיפה
"זה מאתגר לפעמים", היא אומרת בכנות. "הגדול נסע הביתה קצת להתאוורר. כשהערב מגיע יש בלגן אבל לוקחים את זה בפרופורציה. משתדלים להתקלח בשעות שיש מים חמים, 11-16, מי שלא – מרתיחים קומקום, מתקלחים בגיגית והולכים לישון יותר מאוחר. רובם בחדר וחלק פה".
הבית של הדר מלכיאל ושבעת ילדיהם, אם אפשר לקרוא למבנה בו הם גרים בית - בנו נערים צעירים והוא בגודל של בערך 30 מטרים. חדר אירוח אחד מחובר ל"מטבח", שירותים ומקלחת ועוד חדר פנימי. הרבה מאוד תרומות עוזרות לישוב לעמוד על הרגליים. במהלך קמפיין מימון המונים שנערך, תורם ביקש לתרום בית ושאברך יגור בו, 35,000 שקלים. גם תרומות של אוכל הן דבר מקובל באביתר.
הדר בביתה החדש באביתר
שתי תמונות של הגולן תלויות בביתצילום: אלעד הומינר, חדשות כיפה
"גדל פה דור של חלוצים, מכמה בחינות. הילדים שחווים יציאה מהתנאים הנוחים ורואים את ההורים שלהם מתמודדים עם כל הקשיים מתוך מקום שהוא נטו אידאולוגיה. ויש רשימות המתנה, עם ישראל צמא לחזור לעשייה הזו". באביתר מספרים כי אם מבנה מתפנה תוך מספר שעות הוא מאוכלס מחדש.
"יש פה נוער של בניה עברית. אתה יכול לראות שאנשים מתחילים בנו את הבית הזה. זה הנוער. דור של בנאים, אנשים שיוצרים", הדר אומרת בהתרגשות. "מדהים לראות את המסירות שלהם. אני לא יודעת אם היינו מחזיקים מעמד בלעדיהם".
כמה זמן תישארו פה? מבחינת שאיפה אישית, לא לאומית.
"אנחנו בינתיים פה עד סוף החופש הגדול. אחרי זה נשקול, אנחנו לא ממהרים. זה תלוי גם במסגרת היכולות שלנו. אי אפשר לדעת. אנחנו זורמים עם הצד הלאומי, איפה שצריך אותנו שם נשתדל להיות".