במקרה הטוב, זה קורה אחרי שלושה-ארבעה דייטים, אולי יותר. כבר אימצת את המחשבה שזאת שאתה יוצא איתה תהיה גם אשתך, אבל פתאום אתה מגלה משהו שמערער את ההנחה הזאת. במשך שלושה שבועות היית משוכנעת שפגשת את הבחור המושלם, ופתאום מתברר שהוא לא כל כך מקפיד על שלוש תפילות ביום, או שהוא מצפה ממך למינימום עשרה ילדים, או שהוא לא אוהב לשמוע אביתר בנאי.
צל כבד מתחיל להעיב על הקשר, עולה האפשרות לבטל את כל התכניות לחתונה (שכמובן בכלל עוד לא התחילו), ואחרי עוד כמה פגישות משלימים עם העניין. מתרגלים זה לזה, נכנסים בחזרה לפרופורציות ומודים שזה לא כל כך נורא לגור בשנה הראשונה באזור המרכז. במקרה הפחות טוב, מגלים את זה אחרי החתונה, ומתעצבנים שלא ידענו על זה עד עכשיו.
ה"וורט" בין "הבית היהודי" ל"איחוד הלאומי" נערך ברוב פאר והדר לפני כמה שבועות, שעות בודדות לפני ההכרזה המפתיעה על דחיית הבחירות למועדן הנורמלי. עם החזרה לשגרה הפרלמנטרית, נדחתה גם החתונה בין שתי הסיעות, והריצה המשותפת תתקיים רק כשיהיה לאן לרוץ. בינתיים, עד שיכריזו באמת על בחירות, יש מספיק זמן כדי שיקרה משהו שישנה את כל התמונה. תוך שנה וחצי, ואפילו תוך שבוע וחצי, יכולות לצוץ שלל הזדמנויות לפרק שוב את החבילה. ביטול הקדמת הבחירות אולי היה טוב לנתניהו, אולי עשה חסד עם מופז, אולי נתן מרווח למפקד של "הבית היהודי", אבל מבחינת הסיכוי לאחדות פוליטית בציבור הדתי לאומי - הוא הכניס אותנו למצב מסוכן. ההחלטה לאחד כוחות יכולה להתפוגג ברגע.
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם חל ערעור כלשהו ביציבות ההסכם לריצה משותפת. המסמך שעליו חתמו כצל'ה ואורי אורבך עדיין בתוקף, ואיש לא הודיע - לפחות בפומבי - על שינוי בתוכניות. ובכל זאת, "הבית היהודי" כבר הרגיזו את "האיחוד הלאומי" עם ההעדרות של הרב הרשקוביץ מההצבעה בכנסת, ו"האיחוד הלאומי" כבר תקפו אותו, יחד עם שאר השרים שהבטיחו להצביע בעד חוק ההסדרה ולא עשו זאת.
אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל זה עדיף מאשר לפתוח פה בדיעבד, אחרי שהשטן יעשה את שלו; יש מצב לסדק באחדות בין הסיעות. לא משנה אם זה מוצדק, ומי מהצדדים צודק, אבל לא נהיה מופתעים אם יתגלה איזשהו קרע ביחסים. אולי זה יסתכם בקרע, ואולי זה יגיע לקריעת ההסכם המשותף.
וטוב שזה קרה. בדיוק עכשיו. עדיף שזה יקרה בשלבים המוקדמים של הקשר, מאשר באמצע מערכת הבחירות או אחריה. הנה, עכשיו חברי "האיחוד הלאומי" נזכרים למה הם לא רצו עד עכשיו ביחד עם המפד"ל, והם כבר מריצים ביוטיוב תשדיר שטוען שרק הם נאמנים להתיישבות באמת. הנה, עכשיו הרשקוביץ לא נכנע לתדמית הגיבור הימני שמתאבד פוליטית למען המולדת, אלא שמר על יכולת ההשפעה שלו בממשלה. עכשיו מתגלים ההבדלים בין שני הצדדים, וזה הזמן להודות שיש הבדלים - ובכל זאת אין מנוס מריצה משותפת. תדע כל מפלגה עם מי יש לה עסק, ותחליט עם כל זה להמשיך בשיתוף הפעולה.
לא יהיה קל לרוץ ביחד לכנסת. ההבדלים בהשקפת העולם אמנם דקים, אבל אחד מהם קשור להתנהלות הפוליטית. מצד אחד מפלגה שיודעת לעשות שיקולים פוליטיים ולחשוב מה הכי יעיל, ומצד שני מפלגה שלא מוכנה לדבר בכלל על חשבונות כשמדובר בנושאים גורליים. עם מי הצדק? שני הצדדים צודקים, והשאלה היא איך מכריעים. וצריך לחשוב כבר עכשיו איך מכריעים, לפני שתהיינה בחירות באופק. לא כדי להגיע למסקנה שיש בעיות ואי אפשר לשלב ידיים, אלא כדי לדון בבעיות הללו ולחשוב איך מתגברים עליהן.
אחרי פגישה שחושפת פער בין שני בני זוג, אפשר להחליט שחותכים, ואפשר לחשוב בפגיעה הבאה על מה כל אחד מוכן לוותר. וגם להיזכר למה בכל זאת אנחנו אוהבים זה את זה. שני הכוחות בציבור הדתי לאומי החלו בתהליך מבורך של איחוד, ולא מדובר רק בקומץ חברי כנסת - אלה שני חלקים מהציבור שמנסים להתחבר עכשיו. בתוך המגזר יש אנשים שמוכרחים לתמוך בחוק ההסדרה בכל מחיר, לא משנה מה תהיה התוצאה, ויש אנשים שחושבים שזה צעד חסר תועלת וצריך להתנהל בחכמה במשחק הפוליטי. שני הצדדים האלה, לא משנה מי ייצג אותם בבחירות לכנסת הבאה, צריכים להיות מודעים לפערים ביניהם - ולחובה לגשר על הפערים האלה. אחרת עוד שכונה ביו"ש תהיה בסכנת ניסור, וגם כל הציונות הדתית תנוסר לגזרים.
כבר היום צריך להתקשר ולקבוע עוד פגישה. כמה שיותר מהר, אנחנו רוצים לראות כבר את החתונה.