בטקס סוף מסלול ההכשרה בצנחנים ניגש אליי המג"ד להעניק לי אות הצטיינות - "אתה מתאים לפיקוד" הוא אמר לי וניסה לשכנע אותי לצאת לקצונה.
אני לפעמים מתפלא איך הצלחתי לעמוד בלחץ. הכישורים קיימים, הסביבה מעודדת, קצין בצנחנים נשמע טוב ונראה טוב. ובאמת באמת חשבתי על זה ברצינות גמורה. אך החלום שלי מאז שהייתי מדריך בבני עקיבא היה להיות מחנך. חשבתי לתומי בראשית הדרך הצבאית שלהיות מפקד זה להיות מחנך עם מדים. אך ככל שהחודשים חלפו הבנתי שזה אולי קרוב ודומה אך זה לא ממש חינוך.
מפקד צריך להכשיר חיילים להיות ששים אלי קרב או לפחות יכולים לו. זו מטרת העל - לקחת אזרח, נער צעיר, ולהפוך אותו ללוחם עז נפש. דרך ענישה כבדה (ולא רגישה), דרך "וואסח" ו"דאעווין" - כמותה אדומה, כנפי צניחה, תג יחידה, דרגות חשופות ועוד כמה הבלים שמנפחים את האגו. הכל מוחצן, מנופח בחשיבות עצמית, בשחץ. לצד זה יש גם הענקת משמעות וחוויית רעות עמוקה, כל אלה מסייעים לחינוך המטרתי, אמנם בסוף בסוף לא משנה מי אתה - העיקר הוא מה אתה צריך להיות.
כבר אז הבנתי שזו לא שפת החינוך שאליה ייחלתי. לא כך מחנכים. לחנך זה בעיקר להקשיב, לראות את התלמיד, את מקומו בעולם, להצמיח אותו על פי דרכו, מתוך קווי אישיותו.
חינוך איננו לקבוע לתלמיד את סך ידיעותיו, לשרטט מראש קווי אישיות רצויים, לשכפל ולהטביע בו את דמות רבו או לתת לו להיבלע בדמות דיוקנו של אביו.
מחנך צריך לרכוש שפה אחרת, משחררת, מאמינה, בלא להגדיר מראש את דמות הבוגר הרצויה, המאופיינת עד דק. על מחנך להכיר לכתחילה את נקודת הזינוק מבלי לשרטט את קו הסיום, לא לחצוב מראש את המסלול, את הדרך. לפעמים אף להרפות מן המושכות ולתת לו, לתלמיד, לדהור לבד, להותיר שובלי אבק נדיבים ואפילו לאפשר לתלמיד המסור להפגיש את המחנך עם מרחבים שמעולם לא הכיר.
יואב גלנט היקר, המעבר מהעולם הצבאי והבטחוני אל שדה החינוך מחייב מהפך תפיסתי, הוא מחייב שיח קשוב, מלא באמון ואהבה. לטובת ילדי ישראל, אנא, אפסן את הדרגות, הנח את עברך הצבאי המפואר, הטה אוזן בענווה ופתח את הלב.