ידידיי וידידותיי בני ובנות הציונות הדתית. כצפוי הקמת ממשלת נתניהו החמישית ללא מפלגת 'ימינה' גרמה לסערה זוטה בקרב אנשי שלומנו. הסברים מכאן ומשם. הטחת האשמות מפה לשם סביב השאלה מי 'אשם' במציאות שבה מפלגת 'ימינה' איננה חלק מהממשלה. האם האשם הוא ראש הממשלה נתניהו, או אולי דווקא בנט ושותפיו. אבקש במסגרת מאמר קצר זה להתרחק משאלה נקודתית זו ובמקום זאת לנסות להבין ולבחון כיצד ומדוע הגיע המפלגה שמייצגת את הציונות הדתית עד הלום?
כדי להשיב על שאלה זו חשוב להבין מה השתנה ב-DNA של מפלגת הציונות הדתית עם כניסתו של נפתלי בנט לחיים הפוליטיים. עד שנת 2013, טרום תקופת בנט, המפלגה הדתית לאומית – המפד"ל דאז – הייתה מפלגה בעלת אספירציות ברורות שעיקרם: ייצוג אנשי הציונות הדתית, השתלבות בחברה הישראלית ותרומה למדינה ככל יכולתנו. כך היה מימי הרב יהודה לייב פישמן מימון, עבור בחיים משה שפירא, דרך זבולון המר וכלה בזבולון אורלב. אפשר היה להסכים עם גישה זו ואפשר היה להתווכח אתה אבל דבר אחד היה ברור: המפלגה הציונית דתית הבינה את מקומה וידעה שהיא לא בשלה להתמודד על הנהגת המדינה. זאת ועוד, כל מנהיגי המפלגה הציונית-דתית לדורותיה פעלו בכל ליבם, אמונם ומרצם למען הציבור הדתי-לאומי, מה שקשה לומר על ההנהגה הנוכחית של מפלגת 'ימינה'.
המפנה הדרמטי הגיע עם כניסתו של נפתלי בנט לחיים הפוליטיים. נתעלם לרגע מהגישושים המוקדמים של בנט בקרב מפלגות אחרות (הליכוד) ומחשבותיו הרציניות על הקמת מפלגת 'הישראלים', ונתמקד בהחלטתו של בנט, איש עסקים מצליח, בוגר סיירת מטכ"ל, קצין ביחידה מגלן, להתייצב ולהתמודד על ראשות המפד"ל. סוד קסמו של בנט (בעיקר בקרב בני הדור הצעיר יותר) באותם שנים הייתה הכרזתו החד משמעית שהציונות הדתית בשלה ומוכנה להנהיג את מדינת ישראל.
בנט היה חכם דיו כדי לא לומר במפורש שהוא בעיקר התכוון לעצמו ולרצונו להיות ראש הממשלה. זאת הסיבה שהוא נמנע מלעסוק פומבית בסוגיה זו, אבל כל מי שפגש בו והכיר את נטיית ליבו של בנט באותם ימים כמו גם היום, ידע גם ידע שנפתלי בנט מכוון עצמו ללשכת ראש הממשלה ולבית ברחוב בלפור. כאמור הדבר לא נאמר מפורשות, אבל בעיני בנט עצמו ובעיני רבים אחרים הצלחתו הפוליטית לכבוש את ראשות המפד"ל הייתה ההוכחה שהנה סוף סוף הגיע ה- winner האולטימטיבי שהציונות הדתית שיוועה וחיכתה לבואו.
צורת חשיבה זו היא שהביאה את בנט לשנות סדרי בראשית באופייה של המפלגה הדתית לאומית המנומנמת. שני המהלכים החשובים הראשונים שבנט עשה לאחר ניצחונו בפריימריס לראשות המפד"ל היה להחליף את שמה של המפלגה ולהשתלט על התקנון. לא עוד מפלגה דתית לאומית, אמור מעתה מפלגת הבית היהודי. באותם ימים רבים מאנשי הציונות הדתית התייחסו לשינויים אלה כשינויים קוסמטיים חסרי חשיבות, מה גם שאף אחד לא התפנה ברצינות להתמקח על פחים קטנים באותן ימי אופוריה. ההישג הפנומנלי של בנט בבחירות 2013, כשהבית היהודי זכה ב-12 מנדטים, דיבר בעד עצמו. על גלי ההצלחה כרת בנט את ברית האחים הידועה עם לפיד, וכך בכוחות משותפים נכנסו השניים לממשלת נתניהו עם תחושה שאת הצעד הראשון בנט עבר בהצלחה. מרגע זה, השר נפתלי בנט הרגיש והאמין שהשמיים הם הגבול עבורו.
כולנו מכירים את המשך הדרך. התכווצות המפלגה, סכסוכים פנימיים מתחת לפני השטח עד לפרישתו של בנט ושקד מיציר כפיהם, הבית היהודי, בידיעה שבכך הוא פוגע ומרסק את הכוח הפוליטי של הציונות הדתית. אותו כוח שהעלה אותו, בחר בו, האמין בו וכעת נזרק על ידיו לצידי הדרך. ובמקום הבית היהודי בנט הקים את מפלגת 'ימינה'. ואז הגיע 'העונש' על החטא, כישלונם של בנט ושקד לעבור את אחוז החסימה בבחירות ספטמבר 2019. גיבוש שלוש מפלגות (הבית היהודי, ימינה ותקומה) תחת קורת גג אחת והפיכתם כחלק ממפלגת 'ימינה'. שלוש מפלגות שהפכו לאחת, ומפלגה אחת שהפכה להיות המפלגה הקטנה ביותר בכנסת ישראל היום עם רק שישה מנדטים הם הרקע למה שעינינו חוזות בימים אלה. עד כאן סקירה קצרה של התנהלותו הפוליטית של בנט ומפלגת הציונות הדתית בשבע השנים האחרונות.
וכעת נשאלת השאלה: חבריי וחברותיי בני הציונות הדתית, איך קורה שציבור כל כך איכותי, תורם וגדול הפך לסרח עודף בקרב המחנה הלאומי? מעבר לשאלות האישיות ולתככים הפוליטיים הרגילים, קשה להבין איך הציונות הדתית התכווצה לממדים הנוכחיים שלה. הסברים פוליטיים רבים ניתנו לשאלה זו, אבקש להסיט את הדיון מהפוליטיקאים ומהפוליטיקה לעבר הציבור עצמו.
תשובתי לשאלה זו מסתכמת במילה אחת: ניתוק. בניגוד לשנים עברו נדמה שהיום חלק לא מבוטל מההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית לא באמת מייצג באופן אמתי ואותנטי את רוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי לאומי. הציבור הדתי לאומי לא באמת מתחבר לדמויות הפוליטיות שמתיימרות לייצג אותו.
פעם, לא מזמן, המיינסטרים הדתי לאומי היה מכונה בפי קבוצות השוליים בציונות הדתית (מהאגפים הליברליים והשמרניים כאחד) בתואר 'מזרוחניקים'. אותן קבוצות שוליים התייחסו לתואר זה בזלזול. הם התנשאו על המיינסטרים הדתי לאומי. הם האמינו שהם יודעים טוב יותר מה טוב ונכון. והמיינסטרים שהיה גדול דיו לא הרגיש צורך להתייחס לטרדניים אלה שכל רצונם קצת תשומת הלב. וכך עברה שנה ועוד שנה, עבר עשור ועוד עשור והנה המיינסטרים הפך לרוב דומם, ואילו קבוצות השוליים שללא ספק גדלו והתעצמו הפכו להיות הרבה יותר קולניים ולוחמניים.
מחיר השקט של הרוב הדומם בציונות הדתית החל נותן אותותיו. דמויות מהשוליים של הציבור הדתי לאומי החלו למרפק עצמם למרכז הבמה. ועדיין 'המזרוחניק' המשיך את חייו ולא הרגיש צורך להשיב 'מלחמה' לאותן קבוצות שוליים שזלזלו והתנשאו עליו. וכך מבלי משים השוליים של הציונות הדתית הפכו לדומיננטיים יותר ויותר ואילו המיינסטרים נותר קפוא על מקומו. נפתלי בנט בחושיו הפוליטיים זיהה את התהליך שהלך והתגבש ובמיומנות לא מבוטלת הצליח להטות את הכף. עם ניצחונו
בפריימריס בפעם הראשונה עמד בראש התנועה הפוליטית הדתית לאומית אדם שלא בא מלב ליבו של הציבור הדתי לאומי אלא מהשוליים הרחוקים שלה. דמויות אחרות ראו כי טוב ואף הם הצטרפו לחגיגה. איילת שקד, היא הדוגמה הבולטת לכך. בנט הביא אותה אתו לפוליטיקה והיא הצטרפה למפלגה הציונית דתית למרות שהיא כלל לא מייצגת מיגזר זה. וכך הגענו לשנים האחרונות.
האבסורד הגדול של הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית היא העובדה הפשוטה שחלק חשוב, מוביל ומרכזי בהנהגה הפוליטית שלו נראה כאילו הוא חלק מהציבור הדתי לאומי. הם אפילו יכולים להישמע כחלק מהציבור הדתי לאומי, אבל כל מי שמכיר לעומק את הציבור הדתי לאומי יודע שה-DNA שלהם שונה לגמרי. שוני זה הוא שהביא לנתק בין הציבור הדתי לאומי האותנטי לבין ההנהגה הפוליטית שלו, נתק שהלך והתרחב והגיע לשיאו בחיסול דה-פקטו של מפלגת 'הבית היהודי' והקמת 'ימינה' על חורבותיו.
מסיבה זו גם אם בנט יקבל מחר הצעה נדיבה ביותר לכניסה לממשלה, נניח שלושה שרים, ובעקבות כך הוא יכנס לממשלה הנוכחית חשוב שנזכור שהנתק בינו ובין הציבור הציוני דתי הרחב לא ייעלם. במקרה כזה בנט כמובן היה מראה ששוב הוא הצליח לתרמן ולשדרג את מעמדה הפוליטי של המפלגה הפוליטית של הציונות הדתית, אבל האמת רחוקה מכך. בנט ושקד, ואני אומר זאת בצער רב, דואגים לעצמם ולקבוצות השוליים המסונפות שלהם. אף אחד מהם לא באמת דואג ומייצג את המאסות של ה'מזרוחניקים' של הציונות הדתית.
אין לי ספק שניתוח זה לא ימצא חן בעיני רבים, במיוחד אלה מהשוליים של הציונות הדתית. בנט יסביר לכל שומעיו שהוא, ורק הוא המייצג האמתי של הציונות הדתית העכשווית. שקד תרהיב עוז ותסביר שהיא ורק היא המייצגת האותנטית של הציונות הדתית. אז בואו חברים יקרים, לא רוצה להרוס לכם את המסיבה אבל מבט מפוכח מגלה שמנהיג רשימת 'ימינה',] זה שנחשב למנהיג הציונות הדתית, לא באמת מייצג את אופיה, ערכיה ונשמת אפה של הציונות הדתית.
כולנו יודעים מה קורה כשהזנב מקשקש בכלב. הרבה רעש וצלצולים ומעט יכולת עמידה. הבנה מעמיקה של תהליכים שהתבשלו לאט לאט במשך שנים בקרב הציבור הציוני דתי יאפשר אולי להתיר את מלכוד ה-22 שבו אנחנו נמצאים. חברות וחברים, אחיי ואחיות בני הציונות הדתית, אין קיצורי דרך. להנהגה הפוליטית של הציונות הדתית אין באמת סיכוי אם לא נחזור לבסיס. המנדטים שוב יצנחו וכולנו נמשיך להתאכזב ובאופן טבעי נאשים את כל העולם ואשתו, אבל האמת הפשוטה חייבת להיאמר לפני שיהיה מאוחר מדי. אם הציונות הדתית מאמינה שיש צורך שתהיה לה מפלגה הפוליטית עם אנשים ונשים שייצגו נאמנה את דרכה, אמונותיה והשקפתה.
אם זהו המצב אזי חייבים להעמיד בהנהגתה הפוליטית אנשים מלב ליבה של הציונות הדתית. לא טרמפיסטים, לא חקיינים ולא כוכבים בעיני עצמם. רק אנשים ישרי דרך, שנולדו, התחנכו, בגרו ובעיקר מעולם לא עזבו את הציבור הדתי לאומי. רק אנשים כאלה יכולים באמת ובתמים לייצג את הציבור היקר הזה שאני גאה להשתייך על שורותיו. כל הניסיונות הנוצצים סופם להיכשל כפי שאנחנו רואים ממש מול עינינו.
אני קורא לציבור הדתי לאומי הרחב: הרימו דגל. אל תיראו. קיימו מפקד גדול ופתוח. החליטו על קיום פריימריס בקרב כלל אנשי הציונות הדתית. בחרו לכם הנהגה מתוככם וכמותכם, וההצלחה בוא תבוא. עלה נעלה וירשנו אותה.
המאמר נכתב ע"י פרופ' יעקב כץ, תושב גוש עציון