בין יום השואה ליום העצמאות: לא ניתן לנגיף לנצח

​​​​​​​הריחוק החברתי הוא ההיפך הגמור מכל מה שהישראליות החמה מייצגת. קח מיהודי את החיבוק והנשיקה, והשארת אותו חסר אונים. הרי מה מבדיל בנינו לבין הגויים אם לא בוסה עסיסית בחגים ומריבות משפחתיות?

חדשות כיפה יונתן דובוב 22/04/20 12:34 כח בניסן התשפ

בין יום השואה ליום העצמאות: לא ניתן לנגיף לנצח
יונתן דובוב, צילום: שילה גרנביץ


 

לפני כמה ימים שהיתי באולפן חדשות, ואחד הטכנאים שרצה להסב את תשומת ליבי נגע בי בכתף. ברגע הראשון זה היה מוזר לחוש מגע אדם זר שאינו ממשפחתי הקרובה. כבר חודש וחצי ש- 2 מטר מאדם לאדם הם מרחק לגיטימי, מה שפעם היה שמור רק לאשכנזים מקרבה ראשונה. פתאום גיליתי שיש לי יותר מדי בלייזרים וחולצות מכופתרות בארון, ומעט מדי קולקציית פיג'מות וטרנינג, למרות מוצאי הרוסי שמחייב סט כזה לכל יום. את הנעליים החליפו נעלי הקיפי הביתיות, ואת הפגישות הפרונטליות החליפו המסכים והזום השנוא הזה, עם הדיליי המובנה והקול המתכתי. אפילו ההתטעשות למרפק הפכה להרגל, גם אם זה במקלחת, וכל יציאה סטנדרטית מהבית הפכה להכנה לניתוח לב פתוח עם כפפות, מסכות וחיטוי מכף רגל ועד ראש. ובכלל, כל אדם לא מוכר הפך להיות מ- "אחי" למוכה קורונה בפוטנציה.

הנחת העבודה היא שבחוץ כל מי שאינו אתה הוא בגדר מפיץ מחלות, ומנעד ההתייחסות אליו נע בין התעלמות מוחלטת לרצח בכוונה תחילה במידה והוא מפר את הסגר. המרחב האישי של האנשים הפך מ- 30 סנטימטרים ל- 2 מטר במינימום. אשתי הנהיגה נוהל חיטוי קפדני לכל המוצרים שמגיעים מהסופר, והם יושבים מבויישים בשקית בכניסה לבית ורק אחרי ניגוב מגבונים מסיבי לכל יוגורט הם מורשים להיכנס לקודש הקודשים במקרר.

והכי קשה לי זה לא לראות אנשים, ובפרט את אלו האהובים עליי. כבר חודש וחצי שלא חיבקתי את אמא שלי או ישבתי עם חבר על בירה. לא לקחתי לגינה את האחיינים או יצאתי מעבר לקווי האויב של 500 המטרים המותרים. בערב החג קפצתי לחברים, רק בשביל לראות אותם מקצה המסדרון ולהגיד חג שמח או כזה שמתיימר להיות כזה. בכלל, אני חולק את אותו גורל עם מיליון איש שחותמים כרגע אבטלה. זה עוד טוב יחסית לכל תעשיית התרבות- רובם המוחלט עצמאיים- שקרסה לגמרי. אנשי הרוח והאמנות, אלו שאתם נלחמתם בשביל להשיג כרטיסים להופעות שלהם, כרגע נלחמים על כל שקל בשביל להביא קצת לחם ומים הביתה.

התרבות הייתה הראשונה להיפגע והיא תהיה האחרונה להתאושש. בסולם הצרכים של מאסלו היא לא בדיוק הבסיס, אבל בסולם הצרכים האנושי היא הטופ והבסיס כאחד. הם כרגע נמצאים בתחתית שרשרת המזון, פשוטו כמשמעו. צריכת תרבות מחייבת התקהלות, ולא וירטואלית. עם כל הכבוד להופעות הלייב בדיגיטל ובמפגשי יוצר בזום, זה לא אותו דבר. הופעות, הצגות ותערוכות רואים בעיניים- לא במסכים. כל מי שאי פעם נסע לקלאסיקו בספרד, או לראות את המונה ליזה בלובר, או קולד פליי בלונדון יודע בדיוק את ההבדל. זה כמו לאכול עגבניה בבית ולחשוב שהיא אותה אחת כמו אצל אייל שני. טוב, זו דוגמה לא טובה, אבל הבנתם את העיקרון.

ובכל המגיפה הזו, הדבר האחרון שיוחזר לשגרה זה התכנסות של למעלה ממניין. התחזיות הפסימיות מדברות על שנתיים- שלוש, האופטימיים בטוחים שכבר ביוני כולנו נחגוג, אבל לצערי הרב ולמיטב הבנתי האירועים הקטנים בגולה ובזאפות למינהן יתניעו רק באיזור ספטמבר- וגם זה בהנחה שלאנשים יהיה מספיק אומץ וכסף לצאת, ומופעי ענק בקיסריות וכיוצ"ב- תיזכרו בהם רק בקיץ 2021. זה מייאש. כל המגיפה הזו נפלה בדיוק בתקופה הכי הומה של השנה, עם ההתכנסויות המשפחתיות בפסח ועם ההתקהלויות ההמוניות של יום הזיכרון והעצמאות. הרי כל מהותם של הימים הלאומיים הם ההפיכה של הכאב והשמחה האישיים לכאלו שכל המדינה דומעת וצוחקת איתנו ביחד. בין אם זה בחיבוק חזק למשפחות בבית העלמין הצבאי בעת הצפירה והאזכרה השנתית, ובין אם זה המנגל המסורתי בפארק שעוד מתאושש מהחגיגות ההמוניות של אתמול.
הריחוק החברתי הוא ההיפך הגמור מכל מה שהישראליות החמה מייצגת. קח מיהודי את החיבוק והנשיקה, והשארת אותו חסר אונים. הרי מה מבדיל בנינו לבין הגויים אם לא בוסה עסיסית בחגים ומריבות משפחתיות? זיכרון בסלון הפך להיות פשוטו כמשמעו, אבל עם גידול משמעותי בכמויות העדויות הנשמעות, הרבה יותר חללים יקבלו את מקומם הראוי במרחב הוירטואלי, ולכולנו יהיה זמן להתייחד עם זכרם ולחגוג ביום שלאחריו עם המשפחה מבלי לשחוט עדר שלם ולעמוד בפקקים בלטרון.

אבל זו גם הזדמנות נהדרת לתת לעצמנו טפיחה על השכם, בתקווה שזה עוד יהיה מותר עד שהטור יעלה לאוויר. כי עם כל החמימות והפרטאץ' שלנו, וה- "יהיה בסדר" המפורסם, מתגלה הישראלי היפה שהופך לנתין סובייטי, שברגע האמת לא מתחכם ומנסה לעבוד על המערכת, אלא סומך עליה. כל הנתונים מראים שבעקבות ההיצמדות של הציבור להנחיות המעיקות האלה, אנחנו המדינה הבטוחה בעולם בהתמודדות עם הקורונה, ובדרך הנכונה לצאת מהמשבר הזה במהירות ובבטיחות. ועד שהמוח היהודי יימצא חיסון לנגיף הזה, הוא בנתיים חושב ביצירתיות איך עושים מהמשבר הזה לימונאדה. נכון, זה לא בדיוק יום העצמאות שעליו חלמנו לפני חודשיים, אבל זה יהיה יום עצמאות שונה ומשמעותי מאוד, בו הוכחנו שלא רק שאנחנו מדינה צעירה מכל הבחינות, אלא גם יודעים להיות המבוגר האחראי כשצריך.

 

הטור בשיתוף עלון "מצב הרוח"

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן