זהירות בכבוד אדם, וכל שכן בכבוד תלמידי חכמים, הינה מאושיות היסוד שלנו כעם, וגם אנו כמגזר נרתעים מהשמצות ומביקורת לא מבוססת. כשמישהו, ולא משנה מי, טוען שאדם כלשהו הינו כופר, מושחת או רפורמי, מיד נדלקות נורות הרתעה; אבל אם מישהו כותב על תלמיד חכם שהוא חוטא בחטא המרגלים, אזי הדברים מתקבלים בדממה, אפילו אם הם מכוונים לאדם גדול, תלמיד חכם מופלג, המוכר בציבור במחשבתו המעמיקה, ברעיונותיו המתוקים, בהיותו מנהיג תורני מוערך ובעל השפעה, וכראש ישיבת רמת גן ומנהיג הקהילה התורנית במקום.
בהמשך המאמר הדברים מתרחבים: "ההתנגדויות של רוב רבני ישראל היום לעלות להר הבית נובעות מאותו שורש - חטא המרגלים. אין הסבר אחר". – כל אחד יכול לחשוב על רבותיו או על רבותיהם, ולהבין שלדעת הכותב כולם-כולם חוטאים בחטא המרגלים. כן, כולל הרבנים הראשיים לדורותיהם, גדולי רבני הציונות הדתית לדורותיהם, ועוד. "רוב רבני ישראל" כדבריו.
זו לא מעידה או טעות. הכותרת של המאמר: "תלמידי הרב קוק הפכו להיות מעכבי גאולה", גם היא שייכת לאותה שיטה של השמצה, הוצאת שם רע, ביזוי תלמידי חכמים ושיח רדוד ובוטה, המחליף את הטענות הענייניות והרציניות.
המאמר כולו בנוי באותה גישה - הגידופים מחליפים את הדייקנות וההעמקה, והפופוליזם מחליף את הלמדנות והישרות. כמובן, מאמרים מסוג זה זוכים להרבה 'לייקים' ותגובות חיוביות אצל עמי-ארצות, אך נדחים בבוז ע"י לומדי תורה ותלמידי חכמים. לדוגמה, הכותב מביא ציטוט מדברי רבי מאיר אלדבי זצ"ל (שבילי אמונה, נתיב עשירי פ"א, עמ' 188): "...וכאשר ירבו להתפלל בהר הקודש בירושלים ישמע הבורא את שוועתם ויקרב קץ הגאולה", והוא לא מזכיר שמשפט קודם מדובר על "תופסי תורה, חסידים ואנשי מעשה" המתיישבים בירושלים, "למען היות לניר ויתד נאמן בהר הקודש בירושלים". ואם כן ברור שהכוונה להתיישבות אנשי קודש בירושלים (ובשאר ארץ ישראל) ותפילתם בה, ולא לעלייה המונית להר הבית ח"ו.
הכותב אף מצטט את דברי חז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א) על המקדש - "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו", בסגנון 'קצת' שונה: "כל דור שלא בונה את בית המקדש כאילו החריבו..."
וכמובן, במאמרים מסוג זה אין להתפלא על ההתעלמות ממקורות רבים בדברי חז"ל התולים את החורבן בשִׂנאת חינם, בלשון הרע או בביזוי תלמידי חכמים, ובוודאי שאין לצפות שיוזכרו דברי ספר חסידים (סי' רט) "כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ה' עד שנהגו בו ישראל".
יתירה מזו, אפילו אם נטעה ונחשוב שכוונת רבי מאיר אלדבי, נכד הרא"ש, שתפילה בהר הבית מקרבת את הגאולה, מי אמר שלא דרושים תנאים נוספים? מי אמר שאין מדרגות קודם לזה? מי אמר שהדבר מתאים כאן ועכשיו? כל דבר טוב ומקודש צריך להיעשות בחכמה, בזמן המתאים ובמקום המתאים ובמינון הנכון. סדרי הגאולה צריכים להילמד מתוך העמקה בכלל מאמרי חז"ל ודברי חכמי ישראל לדורותיהם.
בהמשך הכותב גם כורך ומערבב את שאלת בניין בית המקדש בזמן הזה עם שאלת עלייה להר הבית, ומבלי צורך להסביר כיצד "ביאה ריקנית" (תרתי משמע...) מסוג זה מועילה במשהו לבניין המקדש. ובכלל, הזלזול בפרטי ההלכה, כגון שיטות הראשונים (רש"י, תוס', הרא"ש, הריטב"א ועוד) שבית המקדש ירד משמים, או דברי חז"ל (סנהדרין כ:) והרמב"ם (ריש הלכות מלכים) שמינוי מלך ומחיית עמלק קודמות לבניין בית המקדש, איננו מזרז את בניית המקדש, ואיננו מכבד את הכותב. (כמובן, ניתן לדון בכל הפרטים כדרכה של תורה, אך מתוך התייחסות רצינית ויסודית לכל המקורות, הקשיים והאפשרויות; ומבלי ללעוג לחושבים אחרת.)
בהמשך לדרך זו, הכותב מחדש מצווֹת (כדוגמת תפילה בהר הבית) שאין להן מקור בתלמוד ובמפרשיו, ואינן מוזכרות כלל בספרי ההלכה המקובלים בישראל, כדוגמת 'משנה תורה' לרמב"ם, 'שולחן ערוך' לרבי יוסף קארו ומפרשיהם. (וזאת מעבר לעובדה שהביא מקורות שיש לפקפק אם זוהי כוונתם, ואכמ"ל.)
כך הוא כותב: "ברור הוא שאין אפשרות לקיים את מצוות מורא המקדש מחוץ להר הבית", וזאת בניגוד לדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ז והט"ו) והראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן סי' צו, ו), ואכמ"ל.
הכותב מוסיף הברקה גאונית: "התורה איננה מקדשת את 'הרוב' אלא את האמת". – וואלה, מצא דרך מקורית להכריע במחלוקות בין חכמי התורה. בכל אופן, נזכיר את דברי הרמ"א (חו"מ כה, ב): "...ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק... ואם הוא בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא - ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודווקא אם שני החולקים הם שווים, אבל אין סומכים על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמניין... וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום..." (ע"ש וכן בש"ך יו"ד סוף סי' רמב - פלפול בהנהגת איסור והיתר). לפי כל הקריטריונים הנזכרים יש להכריע לאסור להיכנס לכל מתחם הר הבית, מהכותל המערבי ומזרחה.
הכותב מבסס את הזלזול בהוראת רוב חכמי התורה בהאשימו את רבני ישראל שבשל העובדה שהיססו ונמנעו מלדחוף לעלות לארץ נספו ששה מיליוני יהודים בשואה. כאילו אם הרבנים היו קוראים לעלות לארץ, כולם היו ניצלים, כמו שנצלו כל רבבות תומכי התנועה הציונית... שכח שבארץ שלטו הבריטים, והם מנעו את הכניסה, וסרטיפיקטים חולקו רק למקורבים. ומעבר לכך, נניח וחכמי ישראל טעו, ממילא מאז אין לדבריהם משקל? לפי היגיון זה לא כדאי לשמוע לרופאים ולאנשי המדע, שהרי גם הם טעו לא פעם ולא פעמיים.
לסיום, דומה שמאמר זה, על ריבוי השגיאות ושטחיותו, רק מלמד על גודל החיוב להקשיב לחכמי התורה בכל שאלה תורנית, ולא להתחשב כלל בכותבים רדודים ופופוליסטיים, גם אם הם רהוטים מאד.
הרב אבי קלמן, חבר ארגון מורא המקדש