ועמך כולם צדיקים

שוב שמעתי ברדיו את שירו המופלא של ישי ריבו "סדר העבודה". לא היה זה ברשתות חרדיות או דתיות. שוב ושוב נשמע שם "אחת ואחת אחת ושתיים", ימות המשיח. לא האמנתי למשמע אוזני, או שבעצם כן : זו אני קטנת אמונה ולכן הופתעתי. הבעיה אצלי. זו אני שהתרשמתי מצעקות הגוואלד כנגד "הדתה", מילה קשה המתכתבת עם "הסתה".
מסתבר שלא כצעקתה. יש חיפוש, יש רצון עז בקשר לשורשים ולחיבור לזהות יהודית. יהודים מחפשים שייכות והם כלולים כולם בתפילות היום, גם מי שלא מגיע פיסית לתפילה וגם מי שהיום עובר עליו בצורה שונה משלי. כל שנה שכונת מגוריי מלאה אופניים ומשפחות שלמות הבוחרות שלא לנסוע במכוניות ומעדיפות לשהות יחד, עם בני המשפחה. אז גם פה אפשר לעקם פרצוף ולומר שבעבר הרחוק לא היה מחזה כזה, ושתמונות האופניים של הילדים רחוקה מזרח ממערב מעבודתו כהן ואופי היום. אבל אפשר גם אחרת: אפשר להתבונן בהשתאות על הבחירה להתחבר ליום הזה כחלק ממשהו גדול, משהו שהיה לפנינו ויישאר אחרינו- עם ישראל.
כאשר נאמר השנה "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", ניזכר בתורתו של הרב קוק זצ"ל שלימד שהמחלה הכי קשה היא החלוקה למחנות, לדתיים ולשאינם. חלוקה זו חוסמת אפשרות להתקדם וללמוד אחד מהשני. ביום הזה נעצור וניזכר שלכולנו יש מה ללמוד ורצוי שכל אחד יכה בוידויו על חזהו שלו , ולא על חטאי חברו. רק אם נצליח לראות שבכל אחד מאתנו יש גם וגם , גם חושך וגם אור, גם צדיק וגם רשע, נצליח להתקדם ולהשתפר למקום של צדיקים הנכתבים בספר החיים.
בהירורי אודות הפער הקיים בין חיבור פנימי עמוק למסורת ישראל מחד, ובין פחד מהדתה מאידך, אני קוראת לעצמי ולעצמנו לחשוב איך נצליח בשנה הבאה למנף את הרצון בקשר למקורות, איך נוכל להתחבר זה לזה ומתוך כך גם להתחבר לעצמנו, לעמינו ולאלוקינו.
אין לנו פריוויליגה לחמוק מחשיבת עומק ונקיטת מעשים שייקרבו את העולם לכך שמתוכו ומרצונו "יידע כל פעול כי אתה פעלתו"

שנזכה להכתב ולהחתם בספר החיים בתוך כל עם ישראל