תרועת הפסטיבלים נעלמה, סערת הבחירות שככה, וזה הזמן לחדש את המבט קדימה ולנסות לחשוב על היעדים והאתגרים המשחרים לפתחנו.
נפתח בסיפור: שני חברים יצאו לשחות בים. לפתע התחוללה מערבולת, והאחד רואה את חברו נאבק בגלים המאיימים לבולעו. מתוך חשש לחיי חברו הוא מיד צועק צעקות 'הצילו' ומניף ידיו כדי לסמן למציל שחברו בסכנה.
המציל רואה את הסימנים, שומע את הקריאות הנואשות, ויוצא במהירות על החסקה להציל את הטובע. סוף טוב הכול טוב: הוא מגיע בזמן אל הטובע, מביא אותו אל החוף, והכול בא על מקומו בשלום. גיבורינו יושבים לנוח על החוף להתאושש מהמאמץ הגופני והנפשי, והמציל פונה אליהם בשאלה: "טוב שקראתם לי, אני מבין שנתקלתם בבעיה, ואני מסכים שהמצב לא היה טוב, אבל למה לצעוק, למה לא באת לסוכת המציל לקרוא לי בנחת, מדוע עשית תנועות חדות ונמרצות בידיך? הרי אני רואה שאתה אדם מתורבת ורגוע".
ידידנו מתפלא על השאלה ועונה, הפעם בנחת ובשקט: ישנם מצבים שמחייבים תגובה מהירה ומידית. הבנתי שאם אחזור לחוף לקרוא לך אאבד זמן יקר. היה לי ברור שצריך להפנות את תשומת ליבך בהקדם האפשרי ולשם כך השתמשתי באמצעים שבדרך כלל איני משתמש בהם. ואכן הוכח שהשיטה הזו נשאה פרי: אתה קלטת את חריפות הקריאה והבנת שיש לפעול מידית, ותודות לכך הצלחנו להציל את חברי היקר".
במהלך מערכת הבחירות, התברר לכולם שהבחירות האלה נסובות סביב דת ומדינה לא פחות ואף יותר מאשר סביב ימין ושמאל. גם מי שלא חשב כך בתחילה נוכח בזה במהלך הזמן. יריית הפתיחה לבחירות שהייתה בעניין חוק הגיוס נראתה כגחמה של ליברמן, אבל בהמשך מרצ, לפיד, ואפילו בני גנץ בקמפיין לממשלה חילונית הבינו שזהו הנושא העיקרי. לבסוף גם עוצמה יהודית, ימינה, אגודה וש"ס הדגישו בפרסומיהן את המאבק על היהדות, השבת, הכותל ועוד.
היו אנשים שנזכרו שהראשונים להתריע על דחיפת המדינה למקום הנוגד את התורה היו אנשי מפלגת נעם. אבל עדיין היו התנגדות וביקורת לדרך הפעולה: למה לתקוף, למה להדגיש את הרע שבאחר? גם תומכים רבים של נעם אמרו שהם מבינים את הצורך והחשיבות של העיסוק ביהדותה של המדינה, אבל הדרך אינה מקובלת עליהם. 'ממפלגת נעם ציפינו להתנהג בנעם', 'לא חשבנו שאנשי תורה ירדו לרמה כזו', וכן על זה הדרך.
היו שטענו טענה נוספת: מדוע אתם מתחבאים מאחורי הסברים רדודים? אל תדברו בשם הנורמליות והבריאות, דברו בשם התורה.
הסיפור שבו פתחנו עונה על הטענות הללו. כשמישהו טובע, אנו מנסים להצילו ולהפנות בכל דרך אפשרית את תשומת הלב של מי שיכול לסייע, ואפילו אם לשם כך צריך לצעוק או להשתמש באמצעים מיוחדים. ברור לנו שהיה ראוי להצילו בדרך נעימה יותר. אם היה אפשר לתפוס את הטובע ולהעלותו על סירת הצלה, כך היה ראוי לעשות, אך אם רק הרגל שלו מציצה מעל המים, נמשוך ברגל ונמשה אותו החוצה על אף חוסר הנעימות שנגרמת גם לטובע וגם למציל.
בשולי הדברים ארמוז לנקודה נוספת. מיודענו הוסיף ואמר: "בתחילה, כשחברי התחיל לטבוע, חשבתי לעצמי: מי אני שאתערב, הרי יש פה מציל שזה תפקידו, יש פה סביבי אנשים נוספים שיכולים לפעול, מה לי ולצרה זו? רק כשהבטתי ואין עוזר וסומך, כשהבנתי שרק מהנקודה שבה אני עומד אפשר לראות את הטובע נאלצתי לעשות זאת בעצמי, מתוך ידיעה שאם הקב"ה העמיד אותי במקום הזה – הרי הדבר מוטל עליי".
ומכאן יוצאת קריאה לכל העונים והטוענים. הרי ברור גם לכם שבנפשנו הדבר, אם כך פעלו ע"פ דרככם ושיטתכם. אדרבה, אם אתם חושבים שצריך לפעול אחרת – עשו זאת: בדרכי נעם, בהסברה נעימה, בהעלאת דגל התורה על נס בגאון. כל אחד יפעל ע"פ דרכו, סגנונו וכישרונותיו. ובעז"ה מתוך ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ומתוך "והאמת והשלום אהבו", נזכה ש"מיניה ומיניה יתקלס עילאה".