היום, בדיוק לפני 100 שנה, ביום ג' באלול תרע"ט, הגיע הרב קוק לירושלים, בעקבות הזמנה שקיבל לכהן כרבה של העיר.
שבועיים קודם לכן, ביום חמישי י"ח באב, ארז הראי"ה קוק את חפציו ומטלטליו ועזב את ביתו בלונדון, בדרכו לליברפול ומשם לארץ ישראל. לשערי ירושלים הוא הגיע בתאריך מיוחד: ג' אלול. תאריך זה מוכר לנו, באשר בדיוק בו נפטר הרב קוק שש-עשרה שנה לאחר מכן.
כך שהיום אנו מציינים לא רק את יום ההילולא של הרב, אלא גם את היום בו הגיע הרב לירושלים, לכהן כרבה. משם הדרך היתה סלולה לכהונתו כרבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, ולהקמת מפעליו הברוכים אשר השפעתם נמשכת בעוז עד היום.
על חשיבותו של תאריך זה בחיי הרב אנו יכולים ללמוד מתוך הנוסח שנחרת על מצבתו. כתובים בה שני תאריכים משמעותיים בחייו (מלבד תאריך פטירתו): כ"ח באייר תרס"ד (אז עלה ארצה בפעם הראשונה), וג' באלול תרע"ט, בו עלה לירושלים, כאמור.
רעיון קדום
הרב מגיע לירושלים בשנת תרע"ט, כשהעיר נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי. אולם מתברר שכבר עשר שנים קודם לכן, בזמן השלטון התורכי, עלה הרעיון להכתיר את הרב קוק כרבה של ירושלים, וכמנהיג העדה היהודית בארץ, וזאת למרות גילו הצעיר – כבן 40 בלבד.
כדי להבין זאת, אבקש להציג בקצרה את הרקע ההיסטורי:
בקיץ תרס"ט נפטר רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט, לאחר שכיהן בה במשך 70 שנה (!). במשך חמשת השנים הבאות נעשו נסיונות שונים למצוא לו מחליף, כשהמבט של הירושלמים פונה לעבר קהילות חו"ל. שליחי ירושלים נפגשו אז עם כמה מגאוני התורה באירופה והציעו לפניהם את המשרה המכובדת בבירת ארץ ישראל, אולם ללא הצלחה.
באותה תקופה כיהן הרב קוק כרבה של יפו והמושבות. הוא נבחר לכך על ידי רבני ועסקני יפו, אך מי שבאמת משך בחוטים ואף יזם את המינוי היו רבני ועסקני ירושלים. כבר אז הוכר הרב קוק כגאון מופלא בתורה, בנגלה ובנסתר, וסיפורי מופת נקשרו בשמו. הוא כונה אז "מרא דארעא דישראל" – זאת למרות שהוא יושב בעיר הקטנה יפו, ובה בשעה שירושלים מלאה גאוני תורה ישישים.
כאשר הרב קוק מגיע לירושלים באלול תרע"ט, מבשר על כך אליעזר בן יהודה בעיתונו 'דואר היום':
"בין הב שורות הטובות שנתבשרנו במשך השנה שעברה, שהרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק נבחר לרב לירושלים".
בן יהודה מסביר ש"בימי שלטון התורקים היתה הרבנות באת כח העדה היהודית לפני הממשלה. ראשי הדת היו בעיני הממשלה הראשים היחידים של הציבור". כלומר, היתה משמעות רבה יותר לרבנות העיר ירושלים, מאשר ישנה כעת, תחת שלטון המנדט.
וכאן מעיד בן יהודה על עובדה מופלאה: "זכור זכרתי כמה היו טובי עדת האשכנזים בירושלים לפני המלחמה[= מלחמת העולם הראשונה] משתוקקים לשים את כתר הרבנות הכללית של העדה הזאת על ראשו של הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק, כמה תקוות טובות לקדמת העדה, בכל הבחינות, קוו ממעשה זה, ולא יכלו להוציא את תשוקתם אל הפועל... [זאת למרות שהם האמינו] שהרב קוק הוא בוודאי גדול בתורה וביראה, בוודאי אין כמותו בירושלים...".
מעדות זאת, כמו גם מעדויות נוספות השמורות אצלי, מתבררת עובדה מפתיעה: הרעיון למנות את הרב קוק כרבה של ירושלים, נולד כבר עשר שנים קודם לכן, תחת השלטון התורכי. בתקופה זו רבה של ירושלים שימש למעשה כ"חכם באשי", כלומר כרב ראשי ומנהיג העדה בכל המובנים, ולא רק פוסק הלכה, ולתפקיד בכיר זה הוצע הרב קוק.
מדהים הדבר שכאשר הרב קוק נבחר לרבה של ירושלים בשנת תר"פ, במקביל הוא מתחיל להקים את הרבנות הראשית, לאחר מכן נבחר ברוב קולות לעמוד בראשה, ומנהיג את העם היושב בציון. וכמו בתוכנית הקדומה, הרב קוק לא מצטמצם רק בפסיקה הלכתית ליושבי הארץ, אלא הולך לפני המחנה כמנהיג לאומי, ועומד בפרץ באתגרים הפוליטיים הגדולים של תקופת המנדט.
עצה עמוקה, מעמק חברון
על הולדתו המחודשת של הרעיון למנות את הרב קוק כרבה של ירושלים, נשתמרה בידינו עדות מרתקת.
ר' יהושע מאיר רייכמן, עסקן ירושלמי חשוב, סיפר בזכרונותיו:
"בזמן מלחמת העולם הראשונה, התאספנו גבאי ומנהלי ת"ת עץ חיים וביקור חולים, ונסענו לחברון עיר האבות להתפלל במערת המכפלה לשלום הנדיבים שבגולה, כמנהגנו בכל שנה.
כאשר עמדתי בתפילת שמונה עשרה, בברכת "השיבה שופטינו כבראשונה", נצנץ במוחי הרעיון לפנות לרב קוק, רבה של יפו שהיה אז בלונדון, ולבקשו כי יעלה ויבוא לירושלים ויקבל את כתר הרבנות שלה. וככל אשר הרביתי להרהר בזה התחזקה בי האמונה וההכרה כי הוא הוא המועמד המתאים ביותר למשרה זו. בשובנו הביתה הבעתי את רעיוני בפני חברי שתמכו בדעתי והטילו עלי לערוך את מכתב ההזמנה לרב קוק, ואני עשיתי כדבריהם, ולא הרפיתי ממנו עד שבעז"ה הבאתי את הדבר לגמר מוצלח".
מכתבה של הקהילה בלונדון
ערב עלייתו של הרב קוק לארץ, בחודש אב תרע"ט, הוא קיבל מכתב מיוחד מאת בני קהילתו בלונדון. במכתב הם מביעים עצב על כך שרבם האהוב כל-כך עוזב אותם, אך גם שמחה על כך שהוא הולך להנהיג את העם היושב בציון, בתחייתו הלאומית.
וכך כותבים יהודי לונדון אל רבם, במכתב מרגש זה, השמור בארכיון 'אור האורות':
"הנה הגיעה השעה אשר כבודו הולך ונסוע קדימה, אחרי אשר זכינו להנות מאורו משך שבתו פה עד אשר נפשותינו קשורה בנפשו, ולכן קשה מאוד עלינו פרידתכם, אך רוחנו הסוערת למצוא מרגוע בעת נתבונן אל התכלית הנרצה אשר כבודו נקרא לכהן פאר בעיר תפארתנו... אמיצה תקוותנו כי עם ידיעתו ומידותיו התרומיות אשר חננו ד' יפרוס סוכת שלומו על כל שוכניה כי כולם יראו כי שם ד' נקרא עליך".
התנגדות הקנאים לרבנותו של הרב קוק
במסמך נדיר שהדפיס הרב שמואל ברוך שולמן אחרי פטירת הרב קוק, סיפר על שיחה מופלאה שבה הסביר הרב קוק מפני מה הרשה לעצמו לקבל את המשרה הרוממה של רבנות ירושלים, למרות שהיא "גדולה ממידתו". בדברים העמוקים של הרב שזור גם ניצוץ של הומור, המחפה על כאב גדול שנגרם לו כתוצאה מקבלת משרת הרבנות.
בשיחתו, קישר הרב קוק בין המחלוקת הפוליטית החריפה והאגרסיבית כלפיו, מצד קנאי ירושלים (שאכן התעוררה בעיקר סביב שאלת הרבנות בעיר) לבין הדרגה הרוחנית העליונה הנדרשת ממי שמכהן כרבה של העיר. וכך אמר הרב:
"מה שייך להיות רב בירושלים, עיר שמלאה חכמים וסופרים?... רק מי שהוא במדרגה של משיח בעצמו, ראוי להיות רבה של ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו. והרי יש בכך קושיה על עצמנו?".
"אמנם", ענה הרב, "הרבנות בנוגע אלי היא בבחינת "מסאנא דרב מכרעאי" (נעל הגדולה ממידת רגלי), אולם בחליצה מוצאים אנו הלכה: "חלצה בנעל גדול – אם הוא יכול להלוך בו כשר, ואם הנעל גדולה מדי – יכול למעטה במלוא תבן ושאר דברים, ואז נקרא 'יכול להלוך בו'".
והמשיך הרב והסביר: "אם ממלאים לאדם מנעל הגדול ממדתו בתבן, אכן הוא יכול להלך בו. אבל כמה עקיצות ודקירות מקבל ההולך בו על כל צעד ושעל... ומכל מקום בזה נעשית הנעל כמידתה, והיא כשרה". וסיים הרב את דבריו בהתרגשות: "כך הרבנות הירושלמית, אשר היא "מסאנא דרב מכרעאי" – גדולה ממידתי, משתדלים להכשירה עליי על ידי דקירות ועקיצות וכדומה, ועל ידי זה נעשית עלי הרבנות כמידתה...".