ט באב- הזדמנות להתמודדות אמיתית

באתיופיה היהודים שמרו את כל המצוות גם כשהמחיר היה גבוה מאוד ויכול היה לגבות חיים ועשו הרבה מאוד לשמור על הזהות היהודית. ואז דווקא במדינת היהודים נתקלנו במשבר אמוני ואפיקורסיות. אין ספק שמדובר בקונפליקט אמיתי ולא פשוט, לעם היהודי בישראל בכלל ולקהילת ביתא ישראל בפרט

חדשות כיפה ד"ר ווביט מנגיסטו 10/08/19 21:20 ט באב התשעט

ט באב- הזדמנות להתמודדות אמיתית
ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו, צילום: ליאור נצצר

אנחנו נמצאים ממש ערב תשע באב, לזכר חורבן בית המקדש. כל פעם שאני נזכרת ביום הראשון שלי בישראל בתום מסע ארוך מאתיופיה כדי להגשים חלום של אלפיים שנה להגיע לירושלים, עיר בית המקדש, לא ידעתי שבעצם בית המקדש כבר חרב. גדלתי על ירושלים של זהב ובית המקדש, עיר מלאה באנשים צדיקים שעובדים רק את הקב"ה והכל טהור. תמיד אמרו לנו שירושלים היא קדושה וטהורה ושנגיע אליה הכל יסתדר. לימים התברר שהמציאות יותר מורכבת.

נולדתי בכפר גולטושו במחוז גונדר שבאתיופיה. אבי נפטר כשהייתי בת שנתיים ואמי נשארה עם תשעה ילדים וגידלה אותנו במסירות רבה. היא אימצה חמישה ילדים יתומים נוספים וביתה היה פתוח לכל. בכך המשיכה את דרכו של אבי ז"ל. היה חשוב לה מאוד שילדיה יצטיינו בכל תחום בו יבחרו.

הייתי בת עשר כשההכנות למסע היו בשיאן והתכוננו פיזית ורוחנית לעלייה לארץ ישראל ולירושלים, כאשר אני חשבתי בתמימות שתוך יום יומיים נגיע לירושלים. היומיים האלה הפכו לחודשיים ארוכים ומפרכים. לקחנו עמנו צידה לדרך- מים ובייגלה שנאפה בלי מים ושמרים על מנת שלא יתקלקל. צעדנו ברגל בלילות בחושך מוחלט. טיפסנו על הרים וסלעים בדרכים לא סלולות. הלכנו בלילה מחשש להתגלות וישנו ביום במקומות מסתור על אבנים. מזג האוויר היה חם  ולוהט,היינו רעבים וצמאים ופחדנו משודדים וחיות טרף.

אל המסע יצאו אנשים, זקנים ואף נשים אחרי לידה ותינוקות על גבן. לכולם היתה נחישות ונכונות לשלם כל מחיר על מנת להגשים את החלום להגיע לירושלים. למרות כל הסכנות והמכשולים איש לא חשב לותר והמשכנו ללכת. שתי אחיותיי וגיסתי יצאו למסע בהיריון מתקדם. אני לא מצליחה להבין איך הן שרדו את המסע במצבן?

הגענו למחנה מעבר בסודן בו שהינו ארבעה חודשים. ראינו כל הזמן מוות מול העיניים. אנשים מתו כמו זבובים ולא הצליחו לקבור אותם. חששתי שאלו הרגעים האחרונים שלי ואני אהיה חלילה הבאה בתור.

אחר שהגענו לארץ הקודש לירושלים, לא אשכח את החשיפה לשבת מסוג אחר, עם אנשים שנוסעים בשבת ושלא שומרים מצוות, ובעקבות כך השאלות לא איחרו לבוא: האם אנחנו באמת בירושלים? הרי בירושלים הכל קדוש האנשים כולם צדיקים. באתיופיה היהודים שמרו את כל המצוות גם כשהמחיר היה גבוה מאוד ויכול היה לגבות חיים ועשו הרבה מאוד לשמור על הזהות היהודית. ואז דווקא במדינת היהודים נתקלנו במשבר אמוני ואפיקורסיות. אין ספק שמדובר בקונפליקט אמיתי ולא פשוט, לעם היהודי בישראל בכלל ולקהילת ביתא ישראל בפרט.

אני כאמא, כאשת חינוך וכבת אדם, מודאגת  לתחושת הביטחון לדור הצעיר של בני הקהילה. בתקופה הזאת בני נוער ישראלים יוצאי אתיופיה נמצאים בתחושה של ניכור וחשש מאפליה וגזענות. ליבי נתון כרגע לכאבם של הצעירים מקהילת יוצאי אתיופיה ההולך וגובר של הדורות המבוגרים בני הקהילה, החרדים לביטחונם האישי של ילדיהם, מרגע צאתם מהבית לרחוב.

עלינו להגדיל את מעורבותנו בנושא האפליה והגזענות שמעסיקים ומטרידים את בני הדור ולעסוק בחוויות משותפות ומקרבות בין הצעירים לבין שאר הקהילות  והעדות שמרכיבות את החברה הישראלית. כמו כן, יש לשלב בשיח המתפתח את חשיבות זכויות האדם באשר הוא ועל בסיס זה לעצב עקרונות מובילים לקירוב לבבות בחברת בני הדור הצעיר, שיוטמעו במוסדות החינוך.

יש לשים את הדגש על סולידריות חברתיות ועל חיזוק תפיסות חברתיות והומניסטיות, אם בבית, במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה, כדי להתגבר על התקופה המאתגרת שלפנינו.

אני מלאת תקווה לעתיד טוב יותר, אבל כדי להבטיח זאת על כולנו לעבוד קשה ולהילחם בגזענות ולהתמודד עם הצרה הזאת שמאיימת על החברה הישראלית. רק התמודדות אמיתית וכואבת יכולה לסייע בפתרון הבעיה. זאת לא צרה רק של קהילת יוצאי אתיופיה אלא של כלל החברה הישראלית. משימת חירום לאומית לכל דבר ועניין.

 

ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו, בעלת דוקטורט מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מרצה במכללה ‏האקדמית לחינוך ע"ש ילין ובעברית, משמשת כמפקחת ארצית במשרד החינוך על קידום נוער בסיכון

 

לכל המאמרים בפרויקט "לא עוד שנאת חינם"

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן