אפתח בכך שאני גבר לבן ופריבילג, שלעולם לא יבין את עומק הקשיים של בני אדם בעלי צבע שונה. איני פוחד ששוטרים יציקו לבן שלי ברחוב ואיני צריך לחשוש שהבת שלי תסבול מאפליה בקבלה לעבודה. אין מי שמערער על ביטחוני האישי ולכן איני יכול להטיף, אלא רק לנסות ולהשיא עצה, מתוך כבוד והערכה רבה.
לכל אורך השנה אני עסוק במסגרת תפקידי בהסרת חסמים וסטיגמות, על מנת להביא הורים רבים יותר לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אינטגרטיביים, כאלה שיש בהם, בין היתר, ילדים ממוצא אתיופי. מעבר לחוגי הבית ולשיחות, אנחנו נאבקים על משאבים לצורך חיזוק בתי הספר הציבוריים שמטפחים ומקדמים את כלל עם ישראל ולא רק את חלקיו.
וכשזה קורה, וההורים מצטרפים ויש אינטגרציה - ההצלחה כמעט מלאה. הדור הבא לומד זה מזה וכולם מרוויחים חינוך מצוין. לטווח הארוך זהו המפתח לפתרון המצוקה, האפליה והקיפוח, ושם נמצא העתיד. כחלק מפעולות השכנוע, אני מספר להורים מניסיוני כאבא. עבור הילדים שלנו, שלומדים יחד עם יוצאי אתיופיה באותה כיתה, הצבע הוא כמו משקפיים. האם שמתם לב מי מחבריכם עונד משקפיים ומי לא? כך הילדים שלנו בכלל לא שמים לב לצבעים. כמעט כולם צברים והשותפות המלאה בחיי היום יום היא התרופה הטובה ביותר לדעות המבוססות על חוסר היכרות.
ויותר מכל, בכדי להפריך דעות קדומות, אנו מציגים נתונים על אותם מוסדות שיש בהם רבים מיוצאי אתיופיה: במבחני המיצ"ב, המודדים את האקלים ואת ההישגים הלימודיים, בתי הספר הללו נמצאים במקום טוב יותר מבתי הספר ההומוגניים. אנו משכנעים את ההורים, ובהצלחה רבה, שכשהם שולחים את ילדיהם למוסד אינטגרטיבי, הם לא מועילים ל"מסכנים", אלא הם מיטיבים עם הילדים שלהם עצמם. התרומה ההדדית שווה יותר מכל, והאינטגרציה מועילה לכולם.
אם לפני שש שנים שלחתי את בתי הגדולה לבית ספר קטנטן שבו רוב חברותיה בכיתה היו יוצאות אתיופיה, הרי שהשנה מספר הכיתות גדול פי ארבעה וכבר ביום הראשון להרשמה לא נותר מקום. ההורים מצביעים ברגליים ומעדיפים להיות חלק מקהילה מגוונת ולא חלק מקהילה הומוגנית.
אבל ברגע שרואים את מה שקרה אמש בכבישים, את ההתפרעויות האלימות, הכל חוזר אחורה. הסטיגמות והדעות הקדומות צפות ועולות. אני בטוח שאחרי יממה כזו יהיה לנו קשה הרבה יותר לשכנע הורים שכדאי לשלוח את הילדים לבתי ספר מעורבים והטרוגניים. ברור שמקרי האלימות בכבישים מובלים בידי בודדי בודדים ושהרוב המוחלט מפגין בצורה ראויה ומאופקת, אך זה ממש לא מרגיע. אותו הורה יביע הרבה אמפתיה למאבק, יפרסם אולי פוסט מזדהה, אבל ירשום את בנו לבית ספר אחר, כזה שיש בו רק אנשים מצבע אחד.
גרתי עם משפחתי באתר קרוואנים וכשהייתי נער קיבלתי את פרס משרד החינוך על פעולות שהובלתי לאחר מבצע שלמה. רוב חיי אני קרוב לנושא, ולכן תמונה של נער יוצא אתיופיה זורק אבנים בכביש, זרה לי ונראית כאילו הגיעה מעולם אחר. אלא שתמונות כאלו ירתיעו הורים שאינם מכירים את יוצאי אתיופיה ויגבירו את רצונם להתבדל. האלימות היא מסע הפרסום הכי גרוע לקהילה והיא תמנע את שינוי המצב שתלוי בסופו של דבר רק על דעות קדומות. אם מתוך 1,000 איש מפגינים, יש חשש שאחד מהם ינהג שלא כראוי - וברור שזה מה שיצולם בכלי התקשורת – מוטב היה להישאר בבית ולמנוע את הסטיגמה הרעה.
איני יודע מה לעשות על מנת להביע מחאה חריפה כנגד האפליה הקיימת וברור שהמצב המתסכל מחייב לומר "די", גם בצורה בוטה. אך אני משוכנע ששתיקה עושה טוב יותר מאשר הדבקת תווית אלימה לקהילה שלמה, תווית נוראית וכלל לא נכונה. נראה לי שאירועי השבוע העלו את נושא כאבם של יוצאי אתיופיה למודעות, אך אולי החזירו אותנו צעד אחורה.
בינתיים, וללא קשר למה שהיה, אתגרה של החברה הישראלית כולה, מראשי מנהיגיה ועד אחרון האזרחים, הוא לפעול יום יום, שעה שעה, בכדי שבכל מקרה, כבר לא יהיה צורך בעוד הפגנות.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה