"זה ממש לא יתכן..." – איתן, הקצין הצעיר, עמד במרכז והמשיך את דבריו הנמרצים, תוך כדי שהוא מצביע על המפה. סביבו עמדו קציני הצבא הבכירים ושרי הממלכה, חלקם הנהנו בהסכמה. המלך ישב על כסאו והקשיב. "לא יתכן שלא ננצל את הפרצה הזו כדי לתקוף את האויב. ידוע לכולכם שאנו כבר שנים במלחמה עם שכנינו-אויבינו, ניסינו הכל, ולא יכולנו להם. והנה, בבדיקה שערכתי, מצאתי שכאן" – חזר איתן והצביע על המפה – "כאן נמצאת נקודת תורפה. ישנו כאן מבנה עתיק, דרכו נוכל לתקוף את האויב. כוחות שריון ורגלי יפרצו בעצמת אש את המבנה, פשוט ישטיחו הכל, במקביל תתבצע פעולת הסחה..."
קול בכי חריג קטע לפתע את להט קולו של איתן. השרים הפנו את עיניהם לחפש את מקור הבכי. הבכי הלך וגבר עד שהפך לזעקה של ממש. היה זה המלך, המלך הזקן והאהוב. "אוי ואבוי, הפסדנו, אין עוד תקוה..." – התייפח המלך. יחד עמו התייפחו חרש זקני השרים. בלט מכולם, שר המדע והתרבות.
ראשי הצבא הביטו בעיניים תמהות כלפי המלך, שהמשיך בבכיו המר. היה זה שר הצבא שפנה למלך: "האם כבודו יכול להסביר לנו? הנה לפנינו קצין נמרץ ופיקח, בעל גאווה לאומית, יוזמה ומקוריות, עם רעיונות טובים שיכולים להביאנו לניצחון סוף-סוף, והמלך בוכה בכזה ייאוש?!"
המלך הרים את עיניו הטובות, והנוכחים החווירו. פניו היו אדומות ורטובות מדמעות, כפי שלא נראו מעולם. לאחר ששטף את פניו ושתה כוס מים, פתח המלך ואמר בקול שבור: "המלחמה בינינו לבין אויבינו פרצה לפני מאות בשנים. סיבת המלחמה הייתה וויכוח על בית מיוחד במינו, בו נמצאים אלפי פריטים עתיקים ומיוחדים, עשויים באומנות נדירה, עדינים ביותר, מהם מחרס ומהם ממתכות עדינות, ציורים עתיקים הדורשים שמירה וזהירות מרובה. האויב ניסה בגסותו ופראותו להשתלט על הבית, ולטעון כי אבותיו יצרו את היצירות הנפלאות, ואף תקופות מסוימות אכן הצליח לשלוט בו. אבל תמיד ידענו, שהבית שלנו הוא. יש לנו יתרון אחד על אויבינו, שעל ידו אנו בטוחים בניצחוננו". וכאן חזר המלך ופרץ בבכי מר עוד יותר, ועמו בכו עוד ועוד שרים.
המלך התגבר והמשיך: "או, ליתר דיוק, היינו בטוחים בניצחוננו. אך כעת, מי יודע..."
כל הנוכחים האזינו בקשב רב, והמלך המשיך: "היתרון שלנו היה שידענו את ערך המקום. האויב שנכנס למקום בגסות ובפראות, פגע תוך כדי ביצירות העדינות, וודאי שהתנהגותו מוכיחה שאינו שייך ומתאים לדברים עדינים שכאלה. רחוק הוא מכל אותה העדינות, היופי והאצילות שבבית. אבל אנחנו, בהיות המקום בידינו, מעולם לא נתנו לאנשינו אפילו להיכנס בגסות למקום, כאילו זהו מקום ככל המקומות".
"בחדריו של בית נפלא זה", הוסיף המלך: "מצויים כל שכיות החמדה, שהיו לסמלים מהם ינק עמנו את כל ייחודו. מה אנו ומה חיינו בלעדיהם? לאן יפנה עתידנו ללא שרידי עברנו הנשגבים?!"
"ואתה" – פנה המלך לאיתן – "נכון שלהט לאומי חיובי יש לך, אבל איך תעלה על דעתך להשטיח את השטח?! כיצד נוכל לחלל ולקלקל, תוך-כדי תנופת הכיבוש, בשרשראות שריון ובנעליים מסומרות, את כל עדינותו ואצילותו של בית נשגב זה?!"
"אולי ננצח בקרב, אולי נזכה שוב בשטח", המשיך המלך ואמר, "אבל בעצם המחשבה - כאילו מבנה ככל המבנים לפנינו, יעד לכיבוש ותו לא – הפסדנו את המערכה כולה".
איתן תפס את ראשו בשתי ידיו, התיישב על הארץ, והחל ממרר בבכי.
"לא עת לבכות, איתן" – קרא המלך. "אם לב אמיץ לך, חייל יקר, לך בכוחך זה. הסבר לאחיך בצבא ובכל האומה, כי מקום קדוש וטהור הוא בית חיינו. ריבונות עליו תתבטא בשמירה על טהרתו, ובזהירות מלהיכנס בו בגסות ובטומאה. שלא יכנסו אנשים שאינם מוכנים. שלא נכנס למקומות בהם אנו פוגעים ברגשי החיים העדינים של מקום-בית-חיינו".
"אם תסלול הבנה זו ללבבם", חתם המלך את דבריו, "יעבור המקום מאליו לבסוף לרשותנו, לרשות העם המבטא כלפיו את היחס המתבקש".
לאחרונה חגגנו 52 שנה לחזרתנו לירושלים ולמקום הקודש. צלילי "הר הבית בידינו" עדין מהדהדים באוזנינו. שייכותנו ובעלותנו על הר הקודש מתבטאות בשמירתנו על טהרתו, קדושתו ועדינותו. בכך שאיננו נכנסים אליו בטומאתנו. בכך אנו מראים לנו ולעולם כולו את מורא-המקדש שלנו. מורא-שמים. מורא-גדולי-הדורות, שאסרו מכל וכל להיכנס אליו במצבנו כיום. לא מפחדנות מאויבינו, אלא משייכות ומגעגועים עמוקים למקדש.
כשנשאל הראי"ה קוק האין בהימנעות יהודים מכניסה להר הבית וויתור עליו, ענה הרב: אדרבה, בכך שאנו נמנעים, מחמת האיסור, הרינו מבטאים כלפי העולם כולו את שייכותנו העמוקה למה שיהיה ההר הזה בבוא היום המקווה, לפסגת הקדושה, בה יעמוד האדם במורא גדול מול הא-לקים, אליה עורגת האנושות כולה.
"מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מפני מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורינו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו. מפני שאנו מכירים, שכמו אז בעת שהיה בית־מקדשנו על מכונו, כך גם עתה הוא מלא כבוד ד' אלוקי ישראל וקדושתו, ואין לנו עכשיו [את] אלה האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו להיכנס במקום הקדוש והנכבד הזה, ואנו בטוחים בדבר ד' הנאמן שיבוא הזמן ויימצא לנו כל הדרוש להכשיר את עצמנו לעמוד במקום הקדוש הזה, שאנו מקושרים אליו בכל נפשנו ובכל חיי נשמתנו" (אגרות הראי"ה, ח"ד מהד"ב עמ' קסה).