עמיחי שלום.
כפי שאתה יודע, החודש מציינים בכל מקום אפשרי את חודש הגאווה. כל מהדורת חדשות, כל משחק כדורגל, כל חיפוש בגוגל, הכל צבעוני ומבקש מכולם להבין, לקבל ולתת ביטוי לקהילת הלהט"ב. החודש קראתי כתבות רבות, בלוגים, פוסטים וציוצים, על הסובלנות וההכלה הנדרשות. זו זכותם הלגיטימית . אבל יש קהילה אחת מושתקת ומפוחדת של הומואים: הקהילה שלי; ואני מבקש ממך לשתף את הדברים, כך שיגיעו לכמה שיותר אנשים.
כפי שאתה כבר יודע, יש לי משיכה מינית לגברים. אבל אני לא שייך לקהילת הלהט"ב. רוב הציבור בישראל לא יודע בכלל על בקיומי, ולא נותנים לי להתראיין ולהשמיע את הקול שלי. למה? כי אני לא שייך למועדון הנכון. מה עשיתי? אני פשוט לא מוכן להשלים עם המשיכה המינית שלי לגברים, ואני חושב ויודע שהיא ניתנת לשינוי
לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול בטראומה, לטפל בדברים שעברתי בילדות ולא עיכלתי אותם עד היום, כי לא ידעתי איך. הפסיכולוגית אומרת לי שהיא רק מלמדת אותי איך מפרידים רגש של בושה או אשמה ולומדים להתגבר עליו. היא לא מנסה להמיר את המשיכה שלי למין השני או להטיף לי, אלא רק ללמד אותי להתמודד עם רגשות קשים.
אני לא חושב שאצל כל ההומואים המשיכה לגברים נוצרת מאותה סיבה. ייתכן שאצל מעטים היא אכן מולדת, אבל אצל רוב חבריי, אני יודע מאיפה היא באה, והם גם משתפים אותי, אבל לא עליהם באתי לדבר, אלא על עצמי.
קשה לי לשתף, כי אני כבר שומע את כל הציניקנים, הספקנים, האנשים שאומרים שהם מוכנים לקבל את כולם אבל בפועל דוחים אותי ואת החברים שלי ואומרים שהרגשות שלי לא נכונים, שבגלל שאני דתי אז חינכו אותי שאין דרך אחרת והדעות שלי לא לגיטימיות, ויש רק דרך אחת, שלהם כמובן, דרך של השלמה עם המשיכה לגברים, וכל ניסיון אחר הוא רק הדחקה שלבסוף תתפרץ. אני מתפלא כל פעם מחדש: האנשים המתקדמים, אלו שמאמינים בכל מגדר אפשרי וצובעים הכל בצבעי הקשת המגדרית מרובת הגוונים, לא מאמינים שיש מגדר של גבר שנמשך לגבר ורוצה להימשך לאשה. הם פשוט צבועים (תרתי משמע). הרצון הזה, לדידם, לא קיים, ואסור בשום אופן לקבל אותו. רק רצון של פורקן הוא השלמה עם מי שאני. את הרצון לשינוי, להתקדמות, צריך למחוק ולהעלים - הוא מסוכן ומאיים. כל הרגשות הם לגיטימיים מלבד הרגש הזה.
אז כדי לשים סוף לסתימת הפיות של קהילת המתמודדים אני בוחר לשתף. כרגע בעילום שם, בעיקר כי אני מפחד. אני מפחד גם מהציבור הדתי שלא מבין אותי, אבל על זה אדבר איתך בפעם אחרת.
בצעירותי, בגיל מאוד קטן, עברתי התנסות מינית עוד לפני שהבנתי מה זה. עד היום זה נותר בי כסוג של פצע שאני מנסה לרפא. גברים תמיד נתפסו בעיניי כאנשים אלימים עם כעס וכח שהם משתמשים בו לרעה. מילדות נחרטה בי שבועה פנימית "שלא יעשני גבר", דחיתי והדחקתי נטיות גבריות שבי, פיתחתי שנאה לגברים וגבריות. ככל שהשנים עברו התחלתי לשנוא את עצמי על מה שיש בי, אבל השנאה לגבריות לא נעלמה ולא ריפאה אותי, היא הפכה לתשוקה, שאם אני לא יכול להיות גבר בעצמי, אני זקוק לגבר אחר שיעניק לי את הגבריות שלו. זה מה שאני מחפש בגבר.
אתה צריך להבין משהו מאוד חשוב שמעלימים מהציבור: המשיכה לגברים כלל לא דומה למשיכה למין השני. המשיכה שלי, למשל, מתבטאת בביטול עצמי, בהאפסה של האישיות שלי. כשאני מרגיש משיכה לגבר, אני מפסיק להרגיש את עצמי ואת היכולות שלי.
בטיפול שלי, אני לומד להשלים עם שנאה עצמית ותפיסת הגבריות בכלל, ואיך אני גבר בפרט. במהלך השנים הלכתי לסדנאות וקבוצות, וראיתי עוד רבים וטובים כמוני, כל אחד וההתמודדות שלו, חלקם התחתנו וכמעט העלימו את הנטייה, חלקם התחתנו ומתמודדים בגבורה יום יום, חלקם לא התחתנו כי לא הצליחו להשתנות, וחלקם בחרו לא להשתנות, כי ראו שהם לא מצליחים (אגב, אף אחד מהם לא בחר להצטרף לקהילת הלהט"ב שמדברת בשמם ולעשות מזה עניין).
כן אני יודע שחלק מחבריי הלהט"בים, טוענים שהם מרגישים 'אהבה אמיתית' זכותם, אני ועוד רבים כמוני מרגישים אחרת.
אין לנו ארגון או תנועה, 'בית פתוח' או דגל. אין לנו גם תקציבים לטפל במגדר שלנו, שמושתק על ידי קהילת הלהט"ב. לא נותנים לנו במה בתקשורת הרחבה, שהיא כלב השמירה של הדמוקרטיה. דגלנו שקוף, אנחנו מרובים אך בודדים, מוצאים אחד את השני בסדנאות מאוד דיסקרטיות במקומות עלומים. אנחנו לא מבקשים או כופים על החברה להתעסק בנו כל הזמן, אנחנו מדברים בקול דממה דקה, עם חברים, משפחה או קבוצות פייסבוק סגורות.
אתה עמיחי, אחד החברים. אודה לך אם תשתף את הפוסט, עם מסר לקהילת המתמודדים:
אתם לא לבד, קודם כל ה' איתנו, יום יבוא וננצח, אל תתייאשו, יש תקווה, יש שינוי, תעצימו את עצמכם, תפתחו את היכולות שלכם ותתגברו על הקשיים והטראומות, עם חברים, משפחה וטיפול פסיכולוגי, אל תפחדו - זה אפשרי.