הסערה סביב מנחת טקס המשואות ובעיקר סביב כיסוי הראש שלה, היא לא רק אנקדוטה חולפת אלא שיקוף של דיון עקרוני על מהותה של המדינה הזאת.
תהליך בירור הזהות של המדינה ובפרט זהותה היהודית מקבל כל תקופה מדרגה חדשה וככל שרבים אנשים ונשים אוהבי ה' ויראי אלוקים שתופסים עמדות בעלי השפעה במרחב הציבורי ושגם חזותם החיצונית נאמנה להלכה, ההתמודדות גדלה כפליים.
לינור אברג'יל היא לא רק מיס עולם לשעבר, גם לא רק מי שעברה פגיעה קשה, הצליחה להרים את עצמה מעפר ולהיות מי שהיא, והיא אפילו לא רק חוזרת בתשובה או מנחה מוכשרת, לינור הצליחה להציף בהופעתה עוד שלב בבירור הזהות הזאת ובעיקר להביא, כנראה בלא מתכוון, אמירה ברורה, זקופה וגאה שהגיע הזמן שתאמר.
אף אחד לא כפה עלינו את זה. אנחנו לא דתיים או דתיות (רק) כי מישהו כפה עלינו לעשות זאת. בחינת הכפייה בקבלת התורה, "כפיית הר כגיגית", היתה השלב הראשון במעמד הר סיני, אך כאלף שנה אח"כ, בימי הפורים, זכינו כעם לקבל על עצמנו את התורה מרצון. אף אחד גם לא הכריח אותנו לכסות את ראשנו, וודאי שלא בני הזוג שלנו או הפטרנליזם הגברי כפי שהיו שטענו בסערת ההתבטאויות האחרונות.
לינור, כנשים רבות אחרות, בוחרות בכך, דבר יום ביומו. גם כשזה לא נוח, ולא מסתדר, וחם ולוחץ, ואפילו כשזה לא בדיוק בדיוק באופנה. אנחנו מכסות את ראשנו מתוך קבלת עול מלכות שמים באהבה וברצון, מתוך רצון להנכיח את היותנו נשים נשואות במרחב הציבורי, מתוך הבנה עמוקה כי יותר משהאדם שומר על צניעותו, הצניעות שומרת עליו.
כיסוי הראש של לינור אברג'יל הנכיח במרחב הציבורי את מה שרבות מאיתנו מרגישות ולא אומרות. את זקיפות הקומה, את האמירה הברורה והגאה, שמותר וכדאי ורצוי להיות יהודי עובד ה' גם כשבעיני החברה זה לא תמיד מוצא חן. שמותר וכדאי ורצוי להתלבש צנוע בלי התנצלות או גמגום של אי נוחות.
צניעות היא לא בושה. בדיוק להיפך. לצניעות יש כח. צניעות, הנכונה ככלל לגברים ולנשים כאחד, היא היכולת להביא אל המרחב הציבורי נוכחות אישיותית ולא מינית, קרי, להנכיח את אישיות האדם ולא את ההיבטים המיניים שבו; להביא את בחינת האדם שבנו לידי ביטוי על המאפיינים הנשיים או הגבריים שבה, באופן מזוקק ומדוייק ככל הניתן.
ובאמת, שזה מה שאותי הכי הטריד בדיון הזה. ההערות הבוטות שנאמרו על מנחת הטקס, שמפאת כבודה של לינור לא נחזור עליהם כאן, מעבר לפוגענות כלפיה, הם הטלת רפש כלפי כלל החברה, כאילו מי שצפה בטקס המשמעותי כל כך הזה, הדבר המרכזי שעניין אותו הוא לבושה או אי לבושה של המנחה. כאילו אישיותה המאירה והחינניות שבה הנחתה עומדים בצל כיסוי הראש שלה.
אין ספק שלינור אברג'יל הצליחה להציף משהו עמוק הרבה יותר. ואולי מעבר להנחיה המוצלחת של הטקס, הדיון הזה הוא הדבר המשמעותי ביותר שהיא עשתה.
הכותבת היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להבה, מרצה במכללת אורות