הטעות הישראלית שתעלה לנו בניצחון במלחמה

בוא נחזור בזמן שלושה שבועות לאחור. חמינאי עדיין חי, משטר האייתוללות ממשיך לאיים ובעיקר - בישראל כולם מחכים שהמלחמה עליה טראמפ מצהיר כל חמש דקות תפרוץ כבר. בשיחות בין האנשים ניתן לשמוע את כולם מסכימים ש"לא משנה מה - רק שזה כבר יקרה".

בחזרה לזמננו, והשיח כבר שונה. חמינאי חוסל ביחד עם עשרות מבכירי המשטר, ואיראן סופגת מכה אחר מכה מהתקיפות המשולבות של ישראל וארצות הברית. ובישראל? השיח השתנה גם הוא, אבל הוא שוב נובע מחוסר סבלנות - "מתי זה ייגמר?", "מה אסטרטגיית היציאה?" ו"לא סיימנו עם זה כבר?".

היסטוריה של "מיד"

אולי זו תופעה ישראלית מוכרת: אנחנו עם של תוצאות מיידיות. מדינה שקמה בבליץ היסטורי, ניצחה מלחמות בשישה ימים - או 12, לאחרונה - ופיתחה טכנולוגיות במהירות שיא. ההיסטוריה שלנו מוכיחה שהתרגלנו לחשוב שגם מלחמות אמיתיות צריכות להיגמר כמה שיותר מהר. אלא שכמה שיותר מהר מביא איתו לרוב כמה שפחות הישגים, כי מלחמות לצערינו, לא עובדות ככה.

התרעת פיקוד העורף צילום: Nati Shohat,Flash90

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהאויבים שלנו, זה דווקא את מה שאנחנו הכי פחות אוהבים: סבלנות. משטר האייתוללות באיראן בנה את טבעת החנק סביב ישראל במשך עשרות שנים. חמאס חפר מנהרות במשך יותר מעשור, והמשיך להתחזק מסבב לסבב. חיזבאללה הפיק לקחים עוד ממלחמת לבנון השנייה ב 2006, והעדיף להוריד את הראש ולהמשיך לצבור לעצמו כוח רקטי או פיתוח של יחידת רדואן לפלישה לגליל. האויבים שלנו לא חיפשו ניצחון של יום אחד, אלא האמינו ב"הודנה" - הפסקת לחימה זמנית, שביתת נשק או רגיעה, שנועדה לאפשר ללוחמים להתארגן מחדש, להתחזק ולחדש את הלחימה מאוחר יותר. ובמילים אחרות, הם השקיעו שנים בתקווה לרגע שבו יוכלו לפגוע בנו באמת.

זה לא פשוט - אבל הכרחי

והנה האירוניה: דווקא כשישראל סוף-סוף מכה בעוצמה במי שאיים עליה במשך שנים, דווקא כשאיראן סופגת מכות שלא דמיינה - אנחנו כבר רוצים לדפדף הלאה. כן, זה לא קל. לא פשוט לקום בלילה לאזעקה. לא פשוט לקחת ילדים למקלט, לשנות תוכניות, לחיות באי-ודאות. אבל צריך גם לזכור את התמונה הגדולה: לפני שלושה שבועות דיברו כאן על איום קיומי, על טבעת אש, על משטר שמצהיר בגלוי על השמדת ישראל. מול זה, לילה במקלט הוא מחיר קטן בהרבה.

האויבים שלנו הבינו מזמן שהדרך לניצחון עוברת בהתמדה, בהמתנה, בנכונות לסבול שנים כדי להגיע לרגע ההכרעה. דווקא אנחנו, שחיים כאן כבר דורות ונלחמים על הארץ שוב ושוב, לא יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה להתעייף אחרי כמה שבועות. אם כבר למדנו משהו מהשנים האחרונות, הוא שהאיום לא נעלם כשאנחנו מאבדים עניין בו. ולכן השאלה האמיתית היא לא "מתי זה ייגמר", אלא האם הפעם יהיה לנו מספיק אורך רוח כדי לסיים את זה כמו שצריך. כי לפעמים, הדרך היחידה לנצח מלחמה - היא פשוט לא להיות הראשונים שנגמרת להם הסבלנות.