בבוקר המרגש הזה הייתי רוצה לנצור את רגעי ההסכמה הרחבה וההתרגשות. יש עדיין פערי שפה עמוקים ונקודות מבט שונות, אבל יש רגע שכדאי לעצור לשהות בו: עם ישראל חי וביחד זוכה לרגעי ציפיה וממתין לרגעי נחת.
וכשאני שבה לקרוא את מה שכתבתי פה בערב החג הנוכחי- באמת שלא ייאמן:
נראה שתפילות ראש השנה שכוונו לשיבת האחים- מתחילות להתגשם לנגד עינינו! והשלב הבא נודד אוטומטית למחשבות יום הכיפורים שהציפו אותי- איך נהיה ביום שאחרי? והשאלה הזאת קשה מאד, בפרט אחרי הפער המטורף בין אלה שחגגו חג ביו"ט ראשון לאלה שהתאבלו בו ביום.
-
עוד באותו נושאהפחד מהשכחה: האם נחזור לשאננות שלפני המלחמה
05/10/25 10:45
עם כל זאת, כרגע אני בוחרת לנצור את רגעי הקסם והמתיחות המשותפים כנקודה משמעותית בזמן שאולי תתן לנו קצה חוט לניסיון כן לבניית גשרים. שנתיים אחרי- במה השתננו?
נקודה אחרונה שהיא חובה של כולנו- לעד נוקיר את התרומה הבלתי נתפסת של הנופלים והפצועים ומשפחותיהם. בלעדי הלחימה המאומצת וגילויי הגבורה בכל החזיתות- לא היינו פה היום.
חיבוק והצדעה לכלל משפחות החטופים, גם לאלה שגופות יקיריהם טרם שבו, ותודה גדולה לפורום התקווה שגילו עוז ומסירות שעוד ידובר בה