בין ההכנות הקדחתניות לחג הקרב, התיישבתי להכין את שיעוריי להושענא רבה, ומכיוון שהמחשב זוכר הכל- קפץ לי השיעור מליל הושענא רבה תשפ"ד, רגע לפני ה7/10, והיכה אותי בתדהמה. ממש זכורה לי האופוריה של אותו ליל שימורים, והשיעור שעסק בשאלה מה אנחנו לוקחים מימי הסוכות לתקופה של אחרי החגים, תקופה שאמורה היתה להיות שגרה.
השיעור התמקד באתגריה הרוחניים של חברת שפע (בעקבות ספרו של הרב אמנון דוקוב) ובהשפעה החיובית של היציאה מבית הקבע אל הסוכה דווקא בחג האסיף. בזמן בו החקלאי מרוצה מיבול שדהו ועלול ליפול לפח של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" הוא נקרא לצאת אל סוכת ארעי, לחסות ב"צל האמונה", ולהיזכר בתלותו באלוקיו ובהליכתו במדבר בצאתו ממצרים, בטרם הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ליל הלימוד התרחש במציאות מדומיינת שבה הכל היה כאילו טוב, ואת השיעור חתמתי בקטע של הרב זקס בו הוא מתאר את חג האסיף כסמל של חוסר הוודאות האנושית, לצד הישענות על קשר בלתי תלוי בין היהודי לאלוקיו. וכיממה אחרי כן- התהפך העולם....
השנה, תשפ"ו, אנחנו עדיין בתוך סיפור לאומי כואב של מלחמה מתמשכת שבמהלכה ראינו ניסים גלויים, אך טרם זכינו למיגור הרשעה ולשובם של אחינו, ורב הסבל סביבנו. נפלנו בחטא היוהרה, הפלגנות והשאננות. אך, לצד זאת, בזמן אמת, התגלו סיפורי גבורה, עזרה הדדית, מסירות ואמונה שאין לתאר. "אין אתאיסטים בשוחות"- משפט שאין לי מושג מי תבע אותו, אבל יש בו יותר מגרעין אמת. במצוקה, במעמקים, מתעורר הניצוץ היהודי החבוי בכל יהודי, ניצוץ שמחפש קשר, שנחלץ לעזרת אחיו ומתעלה מעל שיקולים אישיים.
השנה- כל תפילותיי בראש השנה כוונו לדבר אחד: למיגור הרשעה מן הארץ ולשובם של השבויים והלוחמים בשלום. רק כך יש היתכנות ל"תן כבוד לעמך", "תן פחדך" "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו" ועוד. דימיינתי שבמוצאי החג נתבשר טוב, וזה לא בדיוק קרה. מצד שני, בכל הימים האחרונים יש באוויר תחושה חזקה של ימים גדולים והכרעות דרמטיות, ימי דין הזוקקים רחמי שמיים.
בהמשך, בתפילות יום הכיפורים, לצד הבקשה לחיסול ציר הרשע, עלו בי תהיות: האם אנחנו באמת מוכנים לשינוי רוחני שיידרש מאתנו כשתפילותינו תתממשנה? האם נוכל להבטיח שלא נחזור לנקודה של הימים שלפני המלחמה? האם נמצא דרך לשמור על ברית הייעוד וברית הגורל? איך נבטיח שלא ליפול בחטא השכחה?
רגע לפני הכניסה לסוכות תשפ"ו, לחג ההתייחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, מצרפת תפילה- "ופרוש עלינו סוכת שלומך סוכת רחמים וחיים ושלום"- תפילה שנתנסה בניסיון האושר ותקווה שנשכיל לעמוד באתגר מחודש של חיים שלווים בארץ אבותינו, יחד.