1. לאנשי המחאה אין קו אדום
המחאה למען השבת החטופים עלתה לירושלים ופתחה בארבעה ימים מאורגנים היטב של הפגנות וטקסים. יחד עם המחאה המוצדקת, עלו גם מפגינים מחרחרי ריב ושונאי נתניהו, שלא החמיצו את ההזדמנות לשרוף את הבירה. פשוטו כמשמעו. האנשים שהציתו את הפח בשכונת רחביה השבוע עשו את זה בכוונה. לא ברור אם תכננו גם להבעיר את הרכב ולגרום לנזק עצום למשפחת מילואימניק. זה לא משנה. ביודעין הם הגיעו לשכונת מגורים מנומנמת במרכז ירושלים והציתו אש, בלי להתחשב ולו במעט בתושבי האזור. תושבי רחביה, ואני בתוכם, התעוררו לריח עז של שריפה, עשן כבד ושכונה מבוצרת וחסומה מכל הכיוונים. זה ככה כבר שלוש שנים, מדי כמה שבועות, סגר וגטו ותחנונים לשוטרים שיתנו לעבור כדי להגיע הביתה. מה יהיה הסוף? עד מתי תושבי ירושלים יהיו בני ערובה של מפגינים אלימים וחסרי חמלה? ואיפה רשויות החוק למען השם?
שריפת הרכב ברחביה, צילום: דוברות המשטרה
2. יהודה גליק, הגזמת
חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק התבטא השבוע בחריפות נגד הספר החדש של הדסה בן ארי, שמביא את סיפורן של 18 אלמנות מלחמה בישראל. בפוסט שהעלה לחשבון הפייסבוק שלו, הוא השתלח נגד היח"צ וכתב: "אין סיכוי שהספר יעניין אותנו - הספר הזה נוגד לחלוטין את כל מה שאנחנו מאמינים בו. ברגע שיש ספר שעוסק רק באלמנות ממלחמות דהיינו פחות מ-5 אחוז מהאלמנות בישראל - ומתעלם מאלמנות אחרות (שהן למעלה מ95 אחוז מהאלמנות בישראל!!) כאילו להן אין געגוע כאילו להן אין כאב כאילו הן לא קיימות. ממילא הוא נוגד את תפיסת עולמנו. ואין שום סיכוי שאנחנו באמיצים ניתן יד לתופעה מכוערת שאנחנו נלחמים בה בכל כוחנו! עמכם הסליחה".
מישהו צריך לעדכן את גליק, אלמן שנישא מחדש, שאין מנעד כאב בעולם. לכל אחד יש את השק שלו, עם הצרות שלו. אין מנצח בתחרות הסבל שנחת עלינו לפני כמעט שנתיים. לכולם כואב, רק הנסיבות משתנות ואלמנות שכול אזרחי ראויות ליחס וחמלה בלי קשר למעמדן בחברה. לא יפה להתנפל על סופרת שבחרה לכתוב על נושא מסוים, ועוד יותר לא יפה לנצל את אלמנות המלחמה כדי לקדם אג'נדה, נכונה ככל שתהיה. לא מתאים יהודה, אני זוכרת אותך עוד מימיך בכנסת כאדם שלבו חם עבור כולם, אתה יותר נחמד מזה.
3. לא הכרתי את הסיפור על הפתק של סגן יואב
ביום שלישי האחרון פורסם תחקיר הקרב במחנה יפתח ומש"א ארז בבוקר שבעה באוקטובר. מעט לוחמים נותרו בשני הבסיסים, ורובם היו עורפיים. התחקיר מתאר את גבורת החיילים, שנלחמו בעוז עד הכדור האחרון. 13 חיילים נפלו שם באותה שבת, ובמחילה עצומה מכבודם, אזכיר כאן רק את סגן יואב מלייב ז"ל, שרק השבוע גיליתי את סיפורו. קצין הקשר ששימש כקצין תורן במחנה יפתח באותו בוקר רץ לש.ג, שם בלם את המחבלים לצד מש"קית הת"ש נעמה בוני, סמ"ר עידו הרוש ולוחמים נוספים. כולם זכרם לברכה.
לאחר דקות ארוכות הרוש ובוני נורו למוות בכניסה למחנה יפתח, ואחד הלוחמים הנותרים שנפצע גם הוא הצליח לירות במחבלים שניסו לגרור גופה - ולמנוע חטיפה. סגן מלייב רץ שוב בניסיון להשיג תגבורת, ונורה כשניסה לחזור מהחמ"ל לעמדת השער. בעודו פצוע אנוש, הוא הוציא פנקס ובכתב רועד כתב את המילים הבאות: "20 הדקות הטובות בחיי. עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך".
סגן יואב מלייב ז"ל | צילום: דובר צה"ל
אוי. איך לא הכרתי את הסיפור על יואב? מתחילת המלחמה אין לי יום בלי צריכת חדשות אובסיסיבית. קראתי את כל התחקירים, ראיתי את כל הראיונות. איך קרה שפספסתי את הסיפור על הקצין האמיץ והרגיש הזה? איך לא קראתי את המילים האחרונות שלו? בראיון לאתר צה"ל סיפרו הוריו אלכס ומאיה על המכתב שגילו. "אני מאמין שמה שהיה חשוב ליואב להעביר זה את שני המשפטים הראשונים. מעין 'תדעו, מי שיקרא את זה - עשרים הדקות הטובות בחיים שלי היו אלה'. אני חושב שלא סתם הוא בחר לכתוב את הרגע הקשה הזה בצורה כל כך פשוטה. הוא לא כתב 'אני מדמם', לא 'אני סובל'. הוא כתב 'נפצעתי', ואת הסיטואציה: 'זחלנו, יש מטח'". מאות החללים שהצטרפו בשנתיים האחרונות לפעמים מטשטשים את החללים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. אותם חיילים סדירים, נערים כמעט בני 19-20 שנלחמו בבסיסים השונים באומץ מעורר השתאות עד נשימתם האחרונה. אני לא מוכנה לשכוח אותם.