לאומץ ליבו של אודי כגן תהיה השפעה עצומה על אלפי ישראלים

הסיבה שהלם קרב קשה כל כך לשיחה, היא משום שזו "מחלה שקופה" - אי אפשר לראות אותה, אבל היא נחווית בכל תא בגוף. במילים אלו פתח הקומיקאי אודי כגן קטע מופע בו בחר להאיר באומץ את מה שבדרך כלל מושתק: הלם קרב, או בשמו המקצועי: הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD).

כגן מספר כיצד לאחר שחרורו מצה"ל, בהיותו בטיול הגדול עם חבר, החל לחוות התקפי חרדה שלא זוהו ככאלה. עם החזרה ארצה יש החמרה בסימנים, הוא לא סיפר לאיש מה עובר עליו, הוא התבייש, מבחינתו היה עדיף למות מאשר שמישהו יידע. בתחילה הדחיק, הסתיר והעמיד פנים שהכול בסדר.

בהמשך מצא בסמים ובאלכוהול מפלט זמני מהקול הפנימי שייסר אותו: "איך עשית את מה שעשית? לא מגיע לך לחיות". רק לאחר שנים של התמכרות קשה וניסיונות אובדניים, הצליח לעשות את הצעד הקשה ביותר עבורו - לבקש עזרה.

השתיקה יוצרת ריחוק וחיכוכים, ומעמיקה את הכאב

לאחר אירועי 7/10, החל כגן להשתתף בכנסים העוסקים בפוסט־טראומה. כמי שגדל עם המשפט: "אודי, גבר אמיתי זה סלע", הפליאה אותו העובדה ששם גילה "גברים אמיתיים", לוחמי סיירות, מנכ"לים ואנשי ציבור, המדברים בגלוי על הלם הקרב שלהם ועוד מגדילים לעשות ומסייעים לאחרים במצבם. העוצמה האמיתית, הוא למד, אינה בהסתרה אלא ביכולת לשתף, להודות בקושי ולהיות נדיבים לאחרים. הכאב לא הולך לשום מקום, אבל אפשר ללמוד לחיות איתו.

כמטפלת שנים רבות בפוסט טראומה, ובוודאי מאז ה 7/10, פגשתי גברים ונשים רבים שמתמודדים עם מה שאודי תאר, המופעים של הלם הקרב שונים מאדם לאדם ובכל זאת יש קווי דמיו ן- הזיכרונות הלא מרפים, חלומות, תחושות אשמה על מה שלא עשיתי או על מה יכולתי לעשות אחרת, אשמה על כך שנשארתי בחיים בעוד חברים מתו, קושי לחוות רגשות, רוגזנות, קשיי שינה בלילה, קשיי ריכוז ועוד. לא מעט מהאנשים שטיפלתי בהם חשו בושה ואשמה, אשר הובילו לכך שהם לא שיתפו את בני או בנות הזוג, ההורים, החברים. השתיקה הזו יוצרת ריחוק וחיכוכים, ומעמיקה את הכאב.

לא סימן לחולשה

וכאן בדיוק טמון ההבדל שבין שתיקה לפנייה לעזרה, הפנייה לעזרה איננה סימן לחולשה אלא צעד אמיץ שמאפשר להתחיל בתהליך של ריפוי ושיקום. טיפול מקצועי יכול להפחית את הסימפטומים, לסייע בעיבוד החוויה ולבנות חוסן אישי וזוגי. לעומת זאת, כשנמנעים מפנייה, הכאב נוטה להחמיר: החרדה והדיכאון מתעצמים, מערכות היחסים נפגעות, תחושת הבדידות גוברת ולעיתים מתווספים שימוש בחומרים ממכרים וניסיונות אובדניים. פעמים רבות אני רואה כיצד עצם ההסכמה לשתף ולדבר את החוויה בקול רם מול איש מקצוע כבר פותחת פתח לנשימה, לתקווה, ולאפשרות לחיים לצד הטראומה במקום חיים שנשלטים על־ידה.

דווקא משום כך יש ערך עצום לבחירה של כגן לעמוד על במה גדולה ולומר: אני פוסט־טראומטי, ואני לא מתבייש בזה. באומץ הזה הוא מעניק לגיטימציה לאלפי גברים ונשים המתמודדים עם הלם קרב, ומעודד אותם לפנות לעזרה, לצאת מהחושך לאור.

להקשיב, לשתף, לתת לגיטימציה

אודי מסיים את הקטע במילים: "הדבר הזה גדל בחושך, בדממה, כשלא מדברים עליו, הוא מתרבה בבושה, אבל מת באור והאור זה אנחנו". בימים אלה, כשהחברה הישראלית כולה מתמודדת עם פצעי המלחמה, נדרשת מאיתנו אחריות הדדית - להיות האור: להקשיב, לשתף, לתת לגיטימציה וללוות את מי שחיים עם ההלם הקרב. כי רק כך אפשר להפוך את המחלה השקופה לנראית ולחיים אפשריים לצד הכאב. בואו נהיה אור עבורם.

הכותבת היא מומחית בבריאות הנפש, עובדת סוציאלית ראשית במערך לבריאות הנפש, המרכז הרפואי "סורוקה"