אודי כגן הוכיח שהוא הרבה יותר מסטנדאפיסט

1. אודי כגן האיש והרגישות

הקומיקאי אודי כגן הלום קרב. איכשהו מתברר שכולנו יודעים את זה. אולי בגלל המלחמה, אולי כי כבר ראינו סרטון שלו בנושא. יודעים. מה שלא ידעתי הוא עד כמה האיש השכיל למנף את כאבו לאור גדול. השבוע פרסם כגן סרטון ארוך ברשתות מתוך ההופעה שלו. עם יכולת משחק מופלאה והומור מתפרץ, כגן מספר על הפוסט טראומה שהתגלתה אצלו בטיול הגדול בדרום אמריקה (יש אפילו חיקוי של רופא פרואני נטול שיניים). לקול פרצי צחוק ברגעים המתאימים מהקהל הוא מתאר איך ההתקפים לא עברו עם השנים, ולצידם צמחה בושה גדולה ועמוקה. לכו תראו את הסרטון המלא, יש גם קטע על שבעה באוקטובר שתקף לכולנו.

הנה הגענו לחלק הכי חשוב: "הכל בא. כל הכאב והזיכרונות, כל מה שאני מנסה להסתיר כל השנים. אבל פתאום שמתי לב למשהו: יש בתוכי כאב. בכולנו, והוא לא הולך לשום מקום אף פעם. והוא רוצה שאני אראה אותו. אבל כבר עשרים שנה אני אומר לו שקט. אז נתתי לו לבוא עד הסוף ולא מתתי...הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה. כשלא מדברים עליו. אבל מת מאוד מהר באור. והאור - זה אנחנו". מבינים מה האיש הזה עשה? הוא מספר לנו על הטראומה שלו כדי שנזכור שאפשר להתמודד, אפשר לחיות לצד הכאב. למעשה, כגן מפציר בנו לא להתבייש ולא לפחד. במציאות הנוכחית של ימינו, אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, נדמה לי שכולנו מוכי טראומה כזו או אחרת. תודה אודי שהזכרת לנו לא להתבייש.

2. אין מורים ובצדק

לקראת שנת הלימודים הבאה פורסמו נתונים אודות המחסור באנשי הוראה. על פי משרד החינוך, נכון להיום, חסרים 1,539 מורים, מתוך פוטנציאל של כ-200,000 עובדי הוראה. אני מופתעת שלא חסרים יותר. הסיפורים על מחנכים חסרים, היעדר מורים מקצועיים ואיחוד כיתות לא זרים לי. למעשה, המקצוע שאני הכי שולטת בו (מלבד זה שמפרנס אותי כמובן) הוא תחום החינוך. ההורים שלי מורים, גם אחותי הגדולה וסבא שלי היה מורה לעברית בארץ רחוקה. אין להם שעות עבודה או מנוחה אמיתית במהלך השנה. כל הזמן טלפונים ובדיקת מבחנים ושוב הילד ההוא מכיתה ט' שסובל מבעיות במשפחה וצריך לערב רווחה. וישיבות, אין סוף ישיבות, בעיות משמעת ולחץ מההנהלה וטיול שנתי שלושה ימים. אני יודעת ממקור ראשון כמה קשה זה להחזיק כיתה של 30 תלמידים, והפרס הגדול שלהם - ימי חופשה מרובים - פשוט לא מספיק כדי לפתות עוד אנשים מוכשרים להצטרף למעגל הבית ספרי. חבל. חבל מאוד. מעניין מה טייס הקרב מהליכוד מתכנן לעשות בנידון.

3. החטופים מכאיבים גם לי

מאות אלפים בכיכר החטופים | צילום: אמיר גולדשטיין

לפעמים צריך לומר בקול שוב ושוב את המובן מאליו. ביום שלישי האחרון מטה משפחות החטופים הכריז על עוד יום מחאה ברחבי הארץ. חסימות כבישים, צעדות, טקסים והשיא - אירוע המוני בכיכר החטופים בתל אביב. היו שם נאומים של שורדי שבי, בני משפחה כאובים והמון ישראלים. אני לא הייתי שם. אני ועוד הרבה מאוד אנשים. דעתי לא נוחה מהמטה וממה שהוא הפך להיות. יפה הניסיון שעשו עם הקריצה לקהל הדתי באירועים בימי שלישי בערב, עצרת תפילה וסליחות בכותל. אבל ככלל, לתפיסתי, הפעולות שהם נוקטים פוגעות בהחזרת החטופים, במימוש מטרות המלחמה ובאחדות בעם. ועדיין, למרות שלא הייתי שם, אכפת לי. שלא ישתמע ולו לרגע אחד, שהחטופים לא מעניינים אותי או שרק למאות אלפים שהיו שם אכפת מהם. כאב המשפחות הוא כאבי, הם בתפילות שלי, בצלחת של אוכל מהביל וברוח קרירה של תחילת אלול. לא הייתי בהפגנה, לא חסמתי כבישים, ואני כל כך כל כך כל כך רוצה שהם יחזרו כבר.