בעולם מתוקן, שני ימי הזיכרון יכולים להתקיים זה לצד זה ולתקן את העיוות שנוצר

אך לפני שבוע ציין עם ישראל את שבעה באוקטובר. שנה אחרי המאורעות הקשים נערכו בישראל טקסי זיכרון רבים שביקשו לבטא את האבל והתקווה. שני הטקסים המרכזיים שעשו זאת היה "הטקס הלאומי" שארגנה תנועת "קומו", והטקס הממלכתי שהופקד בידי השרה רגב. מול שבעה באוקטובר, כבר בחודש מרץ אישרה הממשלה את יום כ"ד בתשרי כ-"יום זיכרון לאומי לאירועי שבעה באוקטובר" והיום (א') אושר כי השנה הוא יתקיים בכ"ה בתשרי בשל שבת וכי יתקיימו בו גם טקסים. חזרנו למחלוקת קדומה יותר בענייני זיכרון ותאריך: המחלוקת סביב התאריך בו יצוין יום השואה.

יום הקדיש הכללי מול יום מרד הגיטאות

בכסלו תש"ט, דצמבר 1948, שבעה חודשים אחרי קום המדינה ושנתיים וחצי לפני שהכנסת נדרשה לסוגיה, קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת כיום שיציין גם את קדושי השואה. הרבנות הראשית הייתה המוסד הממלכתי הראשון שהתייחס ליום זה, למרות שלאורך השנים הראשונות לא הוברר כל כך תוכנו של יום זה. הרבנים הראשיים באותה העת היו הרב הרצוג והרב עוזיאל, כשלפי מסמך של הרבנות הראשית הצעה זו הועלתה על ידי הרב הרצוג. אחת הפרקטיקות שתיקנו ברבנות הראשית לציון היום הוא אמירת קדיש על כל הנספים שיום פטירתם לא נודע, מעין אזכרה המונית, מה שזכה לשם "יום הקדיש הכללי".

הרב הרצוג והרב עוזיאל, צילום: ויקיפדיה

אלא שהרחוב הציבורי לא היה בשל לגוון היהודי של החלטת הרבנות הראשית. אז שלטה בכיפה התפיסה שמבקשת להעצים את המרד, ובשנת 1951 הוקמה בכנסת ועדת משנה שתעסוק בעניין: "ועדת משנה לקביעת יום מרד הגיטאות". כבר מהשם ניתן להבין את הרוח של הדגשת נרטיב הגבורה מול הנרטיב היהודי-גלותי שמגולם בביטוי כצאן לטבח.

לפי פרופ' רוני שטאובר, בהמשך הודיעה ועדת הכנסת על כוונתה לקיים דיון על קביעת מועד לזיכרון יהדות אירופה, וחבר הכנסת ציזלינג הציע בשם מפ"ם לחבר בין "יום מרד הגיטאות" ליום השואה - ובכך לקבע את הנרטיב ההיסטורי כ-"יום השואה והגבורה" שיעצים את הגבורה של המורדים. ציזלינג התנגד להצעה שהיום יצויין בעשרה בטבת מפני שאין בו אזכור לגבורת המורדים.

בסופו של דבר נקבע והתקבע התאריך כ"ז בניסן, כשבועיים אחרי ערב פסח שהוא יום פרוץ מרד גטו ורשה, כיום הזיכרון לשואה ולגבורה הרשמי של מדינת ישראל. לצדו, קצת נשכח, מתקיים גם יום עשרה בטבת "יום הקדיש הכללי" של הרבנות הראשית שלא שינתה מהנחיותיה למרות הכפילות.

שני ימי הזיכרון יכולים להתקיים זה לצד זה ולתקן את העיוות שנוצר בזיכרון יום השואה

הסוגיה הזו מזכירה את הדיו הנוכחי בחברה הישראלית: מצד אחד התאריך הלועזי שהתקבע למאורעות שבעה באוקטובר, מול יום האבל העברי והרשמי שהיום אישרה הממשלה לתאריך כ"ד בתשרי בכל שנה. נדמה שכל תאריך מסמל נרטיב אחר. שבעה באוקטובר כיומם של המשפחות והקיבוצים שמתייחדים באבלם, מול היום הרשמי שיציין את המלחמה והמאורעות באופן כללי יותר. לפי החלטת הממשלה, החל מהשנה הבאה לא יתקיים טקס ממשלתי בשבעה באוקטובר. ככל שהמשפחות ימשיכו בקיומו, יתקבע שבעה באוקטובר כיום המשפחות מול כ"ד בתשרי כיום הרשמי והממלכתי.

בעולם מתוקן, שני ימי הזיכרון יכולים להתקיים זה לצד זה ולתקן את העיוות שנוצר בזיכרון יום השואה. בלי לעמעם כל רגש ביחס לאירועים מכוננים, שבעה באוקטובר לצד כ"ד בתשרי יכולים להשלים אחד את השני כימים של זיכרון ותקומה, חורבן ותקווה. ויפות מילותיו של הרב ישראל מאיר לאו, ניצול השואה ויושב ראש מועצת יד ושם, שסיכם יפה את קיומם של שני התאריכים זה לצד זה: "אין כ"ז בניסן עומד בסתירה לקביעת העשרה בטבת כיום הקדיש הכללי: הוא בא להשלים את היום שקבעה הרבנות הראשית, והוא מדגיש עוד יותר את היבט הגבורה בימי חורבן יהודי אירופה. ציון הגבורה הפיסית בנוסף לגבורת הרוח של המיליונים ששמרו על צלם אנושי יהודי והיו למקדשי שם שמים בחייהם ובמותם".