הטענות כנגד מארגני הטקס האלטרנטיבי אמש (ב') לגבי בחירת השירים, שלא תמיד היו מוצלחת - כמו למשל הביצוע של אביב גפן שעורר עליו מחלוקת, היו שוליות ביחס לבעיה הגדולה באמת: הפרופורציות. באנו לטקס כדי לשמוע סיפורים. להיזכר בגיבורים, להכיר אותם מקרוב; את חייהם שלפני הטבח, את ההתמודדות שלהם ברגעים האחרונים ואת העבודה הנפשית היומיומית של המשפחות שלהם לאורך השנה. זה נכון שהזמרים והשירה גם הם עוזרים לזכור, אבל זה לגמרי בסדר, ואפילו כדאי, כשהאירוע כל-כך טרי - שפשוט נספר את הסיפורים.
יתר על המידה
אחרי לא מעט שיג ושיח תקשורתי, הוכרע לבסוף שיתקיימו שני טקסים שיציינו את יום השנה לטבח השבעה באוקטובר. אמש (ב') התכנסנו יחד למול המסכים כדי לצפות במשך למעלה משעתיים בטקס המשפחות בשידור חי, ומיד לאחריו בטקס הממלכתי המוקלט במשך כשלושת רבעי שעה. טקס המשפחות, שכלל הופעות של אמנים רבים, כינה עצמו "הטקס הלאומי" במטרה לאחד את כולם - ולא רק את מתנגדי הממשלה והטקס הממלכתי תחת - קורת גג אחת. הטקס המדובר היה מהודק ונראה שהושקעה בו מחשבה רבה, והניסיון לייצג את כל חלקי העם עלה יפה, גם אם בחלק מהזמן הצופה הימני הרגיש תחת מתקפה. אבל מה שהכי היה חסר בו, מעל הכל, מה שאולי נראה כמובן מאליו: סיפורם של גיבורי השבעה באוקטובר.
כמעט חובת נוכחות. שלמה ארצי בהופעה, אילוסטרציה צילום: Flash90
לא שלא היו בכלל סיפורים. היו. אבל רובו של הטקס הועבר על-ידי אומנים. ככל שהפכה סוגיית הטקס לסאגה תקשורתית רחבה יותר, כך הודיעו עוד ועוד אומנים על השתתפותם בטקס. שלמה ארצי, אמיר דדון, ריטה, שולי רנד, מירי מסיקה, קרן פלס עדן חסון ועוד רבים השתתפו בדמות הקבועה שהם עוטים על עצמם בכל יום זיכרון. בתוך בגדים שחורים הם שרים את השירים הנוגים והאהובים על כולנו, החל מ"הרעות" ועד "אצלנו בגן", ובמבט נוקב הם מרטיטים את ליבנו. זה קורה בשנים האחרונות יותר ויותר בטקסי שרים וזוכרים המתקיימים בבריכת הסולטן, בלייב פארק ראשון-לציון ובגני יהושוע. אך בגלל שהטקס הזה כמו דרש את חובת נוכחותם של כל אמני ישראל, היחסים היטו את הכף לטובתם של השירים. וזה היה כבר יתר על המידה.
שירים שנכתבו לפני המלחמה ולא שייכים לשבעה באוקטובר
יהיו מי שיגידו שלהיפך, דווקא כשהאירוע כה קרוב, אנחנו לא צריכים לזכור, אנחנו חיים את זה בכל רגע. מה שאולי נכון במקרים אחרים כאן הוא שטות גמורה. ברור שסדר הגודל של האירוע הזה לא מאפשר לנו בכלל לחשוב שאנחנו מכירים את כל האירוע. האדם הממוצע עוד לא שמע שמינית מהסיפורים המדממים שקרו באותו יום, ונראה שיש עוד המון מה לחדש. השירים לעומת זאת, הם כולם שירים שנכתבו לפני המלחמה והם לא שייכים באופן מיוחד לשבעה באוקטובר. לכן המסקנה מתבקשת: תנו לנו עוד מהסיפורים.
ממארגני הטקס שרים וזוכרים בבריכת הסולטן. דב קלמנוביץ', צילום: באדיבות המצולם
התנועה ההולכת וגדלה הזו מופיעה גם יותר מבעבר בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שוב ושוב בשנים האחרונות אנו מוצאים את עצמנו מתבאסים למול טקס שנהיה כבר למעין הופעה. שוב, חשיבותם של האומנים ברורה והופעתם חשובה, אבל המינונים רבותיי, המינונים. הגיע הזמן שמארגני הטקסים למיניהם יטו הכף לעברם של הסיפורים.