בחג השבועות הקודם התארחתי אצל חברה ובעלה באחד היישובים המבוקשים ביותר ביהודה ושומרון. מטרת ההגעה שלי, מלבד נשנוש הילדים המתוקים שלהם, הייתה לספוג את אווירת החג התורנית במקום שמתיימר להיות, ובכן, תורני. אחרי סעודת שבועות עשירה במאכלי חלב נשלחו שני הגדולים שלה לשיעורי בני עקיבא, ואני והחברה צעדנו אל שיעור הנשים - מבלי לדעת שבעצם גם אנחנו בדרכה לפעילות של תנועת נוער למבוגרים.
יחד עם עשרות נשים עטורות כיסויי ראש, כולן נראות כאילו יצאו ממגזין "פנימה" היישר אל המועדון היישובי, התיישבתי במעגל הגדול וחיכיתי למוצא פיה של הרבנית. אלא שלא הייתה רבנית, וגם לא רב, כי אם מדריכת העצמה נשית נלהבת (אני לא בטוחה שזה היה התואר המדויק שלה, אך לא מצאתי כינוי מתאים יותר מזה). בהנחיית המפעילה, בכל פעם נעמדה אישה אחרת מהמעגל ושיתפה בחוויה עוצמתית מטלטלת שעברה בחייה.
מתי התורה שלי הפכה לשיעור העצמה?
האחת סיפרה על הקושי להיכנס להיריון רביעי כשבגינה לידה השכנה כבר חובקת שבעה מתרוצצים. האחרת חשפה בפני כולן מחלה איתה התמודדה במשך חודשים ארוכים. במבטא כבד, אחת הנשים גוללה בפנינו את סיפור עלייתה לארץ, שהיה כרוך בהרבה מאוד ויתורים ואתגרים. כל יושבות המעגל התרגשו, מחאו כפיים, מחו דמעה, והאמת שלקראת סיום השיעור גם לי בצבצה דמעה בקצה העין - מתי התורה שלי הפכה לשיעור העצמה?
מילדותי שמעתי שלימוד תורה הוא לגברים בלבד, נעצבתי אל מול "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תיפלות" (מסכת סוטה), אך האמת היא שמעולם לא ביקשתי ללמוד יותר מדי. בדבר התורה של שולחן שבת אני לא מחזיקה יותר מעשר דקות, וגם במדרשה בה למדתי לקחתי הפסקות קצת יותר ארוכות מאלו הנתונות במערכת. אין לי רצון ללמוד גמרא, עיניי לא מנצנצות מול סוגיה בבבא בתרא (שאם תשאלו, אין לי מושג באיזו מסכת היא), רק רציתי לבקש ערב אחד בשנה - תנו גם לי לטעום מהתורה הזאת שלכם.
אלו הנשים שהרגילו עצמן שהתורה הזאת היא לא שלהן
אם עד לפני כמה שנים שיעורי תורה לנשים בליל שבועות היו רק תופעה פמיניסטית, אני מברכת על השינוי המתהווה שמאפשר לאם המשפחה לצאת לשעה או אפילו שעתיים בהן בן הזוג הוא ששומר על הילדים. אבל אם כבר פינית את השולחן במהירות, התלבשת יפה, התאפרת בערב החג והשארת את כל העייפות של השבוע מאחורייך - לא עדיף שבאמת תלמדי תורה? במקום לערוך פעילויות מעצימות או להסתפק במשל פשוט (שיהיה קשור מן הסתם לרות המואבייה), מה יקרה אם פעם אחת בשנה ממש נלמד?
אלו לא הגברים, שבדור שלנו כבר מזמן יודעים לתת את המקום לנשותיהם ולהעביר עוד שעה עם הבירה לפני שיצאו ללמוד עד אור הבוקר. אלו דווקא הנשים שמעדיפות להתפשר, שהרגילו את עצמן שהתורה הזאת היא לא שלהן, שמפחדות שזה יהיה "יותר מדי", "עמוק מדי", "גבוה מדי", ונשארות בסופו של דבר עם כלום. ליישוב ההוא אני כבר לא אחזור בשבועות הקרוב, אבל בכל פעם שאזכר במעגל הנשים העצום ההוא - שיכול היה להתקיים גם ביום האישה בחודש מרץ - הלב שלי שוב ייצבט. מותר לכן גם, מתחשק לי לצעוק, התורה היפה ההיא גם שלכן.