נפתח בסיפור, באחד האפטרים כשיצאתי מעזה, ישבתי עם בת זוגי, כבר בדרך חזרה לצבא, בבית קפה ליד שוק מחנה יהודה. השוק היה שוקק חיים, וכמובן שזה העלה תחושות של סיפוק, שאנחנו מצליחים לגרום לעורף להמשיך בחייו ולנצח באמת. הבעיה, שלצדנו ישבו מספר חבר'ה צעירים, בגיל גיוס, חרדים. חייב לומר, שבאותו רגע הרגשתי כעס גדול. אשתי ואני לפני פרידה כאובה לפני עוד פרק במלחמה. ואלה, נראה ששום דבר בחייהם לא השתנה בחודשים האחרונים.
אז כן, הם לא מייצגים, ובוודאי שהמלחמה השפיעה עליהם, ומי יודע איפה הם היו לפני. אבל אצלי זה הציף שתי נקודות, שמתחברות לסיפור הגיוס.
אנחנו כבר לא מדברים על "שוויון בנטל". הצבא צריך אנשים, והרבה
אנחנו כבר לא מדברים על "שוויון בנטל". מובן שיש כאלה שכן, ויש כאלה שעושים פה סיבוב פוליטי, אבל אין ספק שמדובר באירוע אחר. אירועי השביעי לאוקטובר שינו את התפיסה. צה"ל, ובעיקר חיילי המילואים שבו, הבינו שלכמות של אנשים יש כוח. שהטכנולוגיה וחומות ההגנה, כולל האמצעים המיוחדים, אולי מעוררים הרגשת נוחות וביטחון, אבל מדובר בשאננות יתר. הצבא צריך אנשים, והרבה.
ישנן זכויות שכשאין ברירה - הן חובות
זו זכות לשרת, אין על זה מחלוקת, אבל גם כשמדברים על זכויות, ישנן זכויות שכשאין ברירה, גם ציבורים שלא היו רגילים לזכות בזכויות הללו, יזכו. זכות שהיא חובה. ציבור המילואימניקים כורע תחת הנטל. אנשים נקראים לסבב שני של מילואים, אחרי מספר תלת ספרתי של מילואים בסבב הראשון. ילדינו שואלים כשאנחנו חוזרים הביתה אם נלך שוב, ואין לנו ברירה אלא להיאנח ולהגיד שכנראה שכן, אבל אין לדעת.
אין לנו פריבילגיות לפלפולים בנוסח, "ומה עם הערבים"
נכון, התורה היא חשובה, ולימוד תורה הוא ערך עליון. אבל במלחמת מצווה, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה" וכו'. אין לנו פריבילגיות לפלפולים בנוסח, "ומה עם הערבים" (כן, אתה רוצה עכשיו לגייס את כל הערבים?) או, "מה עם תכנון כוח אדם? שהצבא יגיד למה הוא צריך אנשים". הצבא אומר, צריך אנשים כדי להחזיק קווים בייהודה ושומרון, כדי להרתיע את חיזבאללה בצפון. אם יהיו כמה אלפי חיילים נוספים, שיעשו טירונות מקוצרת של חודש וחצי, ויגיעו לקו, ירווח לכולם.
אי אפשר לדבר על אחדות, בלי מגזר שלם שלא חווה את המלחמה
ועוד נקודה, קריטית. כולם מדברים על אחדות. גם הציבור החרדי. בבית בשכונת רימאל, ראיתי אחדות שאין כמותה. היה חסר שם מגזר אחד – החרדים. אי אפשר לדבר על אחדות, בלי מגזר שלם שלא חווה את המלחמה. נכון, הוא היה בזק"א, וסייע בשמחת תורה, ועשה מנגל בגולן למילואימניקים. אבל כל זה לא דומה, למילואימניק שלא בוחר מתי לעלות שמירה, ולא יודע מתי יצא מחאן יונס, ואפילו את שעת הקימה בבוקר, הוא לא בוחר בעצמו. זה גם לא דומה לבת הזוג שלו, שיושבת ומייחלת לאות חיים, או לילד, שמתעורר בלילה כשחזר להרטיב במיטה.
כמגזר, אתם לא באירוע
וזה אולי הכעס על החרדים. כמגזר, אתם לא באירוע. אתם מדברים על פוליטיקה, ובג"ץ, והיועמשי"ת, ושוב פוליטיקה. זה שיח של חול המועד סוכות וההקפות ברחובות תל אביב, אנחנו כבר אחרי פורים וקריאת המגילה בשיפא.