אחרי 112 ימים, השתחררתי וחזרתי ללבוש אזרחי עד לקריאה הבאה. כעת אפשר להביט לאחור ולשתף בכמה נקודות אישיות שצרובות לי בזיכרון:
1 .בדרך ליחידת המילואים, להתארגנות בשבת ה7 באוקטובר, כפיר, מפקד המחלקה המקביל אליי, אמר לי "יעקב, תכין את עצמך נפשית לתקופה ארוכה במילואים". אני מודה שלא הבנתי עד לאותו רגע, עד כמה המצב קשה בעוטף. בגלל השבת, התעדכנתי רק בפרטים הנחוצים להקפצה. לא שיערתי בזמנו שההקפצה תהפוך לכמעט 4 חודשים במילואים.
2. באותה השבת, פגשתי באחד הצמתים בדרום זוג הורים צעיר שביקש מאיתנו עזרה. בהתחלה לא הבנתי מה בדיוק העניין. כשהתקרבתי הבנתי שהם עברו תופת בבית שלהם בכפר עזה. הם היו סגורים כל בני המשפחה שעות ארוכות בממ''ד עד שחולצו, וכעת הם רק מחפשים את הדרך המהירה ביותר לאילת. את מראות הבכי של האמא וילדיה המבוהלים לא אשכח.
3. הדרך ממחנה אורים לאוגדת עזה ברעים, שהותקפה על ידי מחבלים, הייתה איטית, ארוכה ושקטה. גופות המחבלים והטנדרים של החמאס היו פזורים בשטח. כולנו היינו דרוכים וחיפשנו בעיניים מחבלים. כל הזמן שמענו את המילים "שימו לב יש עדיין מחבלים פעילים בגיזרה".
לא האמנתי שההקפצה תהפוך ל 4 חודשים צילום: ללא
4. הימים הראשונים היו הכי מתישים, דרוכים ומורכבים. צבע אדום והתראות על חדירת מחבלים נשמעו בלי סוף. בתוך כל הבלגן, הרגשתי ביטחון מוחלט בחיילים שלי. ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם בכל משימה מורכבת ככל שתהיה. המחלקה שלי פעלה כמעט ללא הפסקה, בעיקר בלילות, יחד עם כוחות אבטחה גדולים במבצעים לוגיסטיים תחת סיכון רב ואף תחת אש.
5. לרוב מדברים בתקשורת על הפעילות של כוחות החי"ר, צנחנים, שריון והיחידות המיוחדות. אבל ההערכה, מגיעה לא פחות, לכוחות הלוגיסטיקה ותומכי הלחימה, שבפועל נמצאים יחד עם הכוחות הלוחמים, ומסכנים את עצמם בקווים הראשונים. הם מבצעים מדי יום משימות לוגיסטיות מבצעיות בגבול רצועת עזה ובתוך הרצועה, על מנת לאפשר לכוחות הלוחמים רציפות והמשכיות ולמעשה את המשך הלחימה ברצועת עזה.
6. כשנכנסנו פנימה לשכונת אל-זהרה בעזה כדי להוציא חיילים מחטיבה 11 שהוצבו בבית החולים הטורקי, ראינו שהוא הפך למוצב טרור של החמאס עם מנהרות טרור. כל קשר בין הצלת חיים לבין המקום הזה, הוא מקרי בהחלט. כשנמצאים בקרבת החוף של עזה, מתחדדת ההבנה עד כמה המרחק בין יישובי העוטף לקצה הרצועה קצר. קילומטרים בודדים ודקות נסיעה קצרות מפרידות בין 2 עולמות שונים. עולם מבקשי החיים ועולם בו גדלים מרצחים.
7. 112 ימים השתתפתי במלחמה עם גיבורים במציאות קשה ומורכבת. 'גיבורים'- לא כסיסמא לעיתון, ולא כמילות התלהבות. אלו גם המילים שאמרתי למחלקה שלי במפגש הסיכום והעיבוד. הגיבורים האלה עזבו הכל - עבודה, משפחה, חיים אישיים ועוד. חלקם עובדים כעצמאים והתפללו שיהיה להם לאן לחזור ולחלק מהם כבר היה ברור שאין להם לאן לחזור, ושהם צריכים לחפש מקום עבודה חדש. אני שמח וגאה על הזכות שהייתה לי לפקד על חיילי, במחלקה הצפונית באלו"ג עזה ולתרום את חלקי כמפקד וקצין במאמץ המלחמתי, במערכה שאין צודקת ממנה.
8. פגשתי במלחמה את עם ישראל בגדולתו: שמאלנים, ימנים, דתיים, חילונים, צעירים, ותיקים, תושבי המרכז, הצפון והדרום, יהודים, דרוזים, צברים ועולים חדשים. אנשים שלא התעסקו לרגע בשאלות אקטואליות של בעד או נגד. אלא רק במציאות.של ביחד.
לאחר כמעט 4 חודשים בצו 8 אסור לנו לחזור ליום שלפני. לא לשנאת החינם, לא לפלגנות ולא להפרדה שבינינו. היה לנו את זה מספיק וברור לכל שזו לא הדרך.
אסור לנו לחזור ליום שלפני צילום: ללא
9. רוח גדולה וחזקה נשבה ועודה נושבת באנשי המילואים המופלאים. רוח עמוקה של אחדות ואחריות. רוח של אמונה ואהבה. אנחנו צריכים להקשיב לרוח הזו ולתת לה מקום. אסור לנו לתת לאותה רוח לעזוב אותנו ולחזור למה שהיה. בעזרת אותה רוח נוכל לקום מהשבר ולצמוח יחד.
10. לאורך המלחמה, בימים מאתגרים וקשים ובמיוחד ברגעים שרציתי קצת נחמה זמזמתי לעצמי (בזיוף קל) את המילים של אריאל הורביץ: "אני מאמין באמונה שלמה, שאלה השמיים ושזאת האדמה. כאן היה עבר, פה יהיה עתיד. האמנתי פעם, אני אאמין תמיד".
המילים העוצמתיות האלו נכונות כעת יותר מתמיד ולאורם נמשיך לצעוד ולפעול.
עו"ד יעקב שטרן, סרן במיל' ומפקד מחלקה באלו"ג עזה, חבר מועצת העיר ומחזיק תיק השירותים החברתיים בגבעתיים