מיטל בנשק היא אשת ימין, סמנכ"לית בקרן פילנתרופית המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות, גרה במעלה אדומים.
אור רכלבסקי הוא איש שמאל, מנהל בחברת הייטק, בן עמק יזרעאל, גר בתל אביב.
אחרי ה7 באוקטובר הם החליטו לבקר במקומות, לשוחח עם אנשים וללמוד על העולם אחד של השני, מתוך רצון לפעול יחד מתוך המשותף, ולנהל את ההבדלים על בסיס תרבות המחלוקת ביהדות. האם אפשר לחיות יחד במדינה הזו? על השאלה הזו הם ינסו לענות, מתוך פיסות פאזל של החיים עצמם
*****
בחרנו בכיכר החטופים כתחנה הראשונה במסע שלנו. כאשה דתיה היה לי חשוב להגיע דוקא לשם ולתמוך כי נאמר לי שלא רואים שם הרבה נשים עם כיסוי ראש. היה גם ציוץ שנתקלתי בו בטוויטר שהקפיץ אותי, על כך שרק שמאלנים הולכים עם דיסקית ההזדהות. כשטענתי שהבת שלי מסתובבת עם הדיסקית וכך גם חברותיה לאולפנא, נאמר לי: "רק נערות, לא תראי מבוגרים". כמובן שהדבר הראשון שעשיתי בכיכר היה לקנות דיסקית. אני חושבת שניתן להכיל מורכבות ואמביוולנטיות בסיטואציה הקשה הזו. אני יכולה לתמוך במשפחות במטה המאבק גם בלי להסכים לכל צעד פוליטי שלו או להיות בטוחה מה הדרך הנכונה להציל את החטופים. אני יכולה להסתובב עם הדיסקית גם אם זה מהלך שמוביל רונן צור, הדמות הפחות רצויה שם מבחינתי, בשל פועלו למען פושעת המין מלכה לייפר. החיים הם לא שחור לבן ולהושיט יד לאחים שלי זה להצליח לסלול דרך בין כל המהמורות האלו.
בכיכר החטופים ביקרתי פעמים ספורות בלבד. היגון והכאב וזוועת השבי של מאות ישראלים בידי חלאות-אדם קשים מנשוא. בתור אדם עם דעות נחרצות בדרך כלל, אין לי דעה נחרצת איך ומתי יש להחזיר את כל החטופים.
בדוכן למכירת חולצות ודיסקיות למען החטופים, מונחים תמונותיהם בערימה גבוהה, גבוהה מדי. בראש הערימה נמצאת תמונתו של איתן מור שנחטף מהמסיבה מרעים. משפחתו של מור בולטת בקו התקיף נגד עסקה בה ישוחררו מחבלים תמורת יקירם וגם בקו הנחרץ נגד מטה משפחות החטופים. אני מוצא נחמה בכך שתמונתו של איתן נמצאת בראש הערימה.
אנחנו מסתובבים בין כל המיצגים בכיכר. רואים שולחן ארוך ארוך שבצידו האחד שק, חול ואפר ומצידו השני מפה חגיגית ערוכת כל טוב לשבים מן השבי. בלתי נתפס באיזה תת תנאים החטופים נמצאים. מנת פיתה אחת ליום במקרה הטוב, כך סיפרו אלו ששבו מהתופת. אנחנו צועדים יחד במנהרה חשוכה וארוכה שמדמה את מנהרות החמאס מטילות האימה. קיבלתי טוש מרקר בכניסה לכתוב מסר בתוך המנהרה אבל כל פיסת לבן היתה תפוסה בגראפיטי, חתימות ומסרים של אלפי אנשים שהגיעו לפני. כשצעדתי במנהרה חשבתי על הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", בתקוה לחוסן מנטלי אצל אלו שצועדים שם במנהרות האמיתיות למרות הזמן שעובר. נזכרת במחקרים שאומרים שתוחלת החיים של אנשים דתיים (מכל דת שהיא) וגם של מעריצי קבוצות ספורט היא ארוכה יותר, באופן דומה, כנראה בגלל הקהילה והערכים המשותפים. הלוואי וכל חטוף בשבי מוצא משהו להאחז בו ולא להרפות.
מאוהל בקצה הכיכר בוקעים קולות שירה של חרדים. אי אפשר לטעות. זהו אוהל תפילה בסגנון חופשי למען החטופים שהוקם מזמן. בפנים אנחנו מוצאים סיר צ'ולנט ענקי וחבורת חרדים שמנגנת, שרה, מוחאת כפיים ורוקדת. אחד החרדים, איש גבוה ומוצק, תופס בכוח בידי ומנסה למשוך אותי להצטרף לריקודים. אני מסרב. הריקוד והשמחה בלתי נתפסים עבורי בסיטואציה הזו. אני לא מבין איך אפשר בכלל לרקוד ולשמוח במקום שבו יגון החטופים בלתי ניתן להכלה.
מאהל התפילה בכיכר, צילום: ללא
ניסיתי להסביר לאור שהריקודים והשירים אינם מבטאים שמחה וצהלה אלא אמונה. זה ניסיון להתחזק ולהתמלא בתקוה במובן של "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל ימנע עצמו מן הרחמים…" גם במהלך ההתנתקות, ארוע שהיה טראומטי למפונים ולאנשי ימין בכלל, שרו ורקדו. כששמעתי את אור, הבנתי שיש צורך להסביר יותר את המשמעות של ריקודים כאלו כי אם זה נתפס כמהלך דורסני ותלוש ממבטה של עין חילונית טיפוסית אז יצא שכרנו בהפסדנו. בכל מקרה, המאהל תופעל על ידי חרדים ולא ע"י המגזר שממנו אני באה וגם אני הרגשתי אורחת שם, למרות שהיו מאירי פנים.
אני שואל את מיטל אם היא היתה מצטרפת לריקודים. "ממש לא" היא עונה, "הם לא היו רוצים לרקוד איתי, ואני לא רוצה לרקוד איתם". היא התכוונה לאיסור ההלכתי של ריקודים מעורבים אבל נראה שבלי קשר, העובדה שגם היא וגם הם מאמינים באל ושומרים מצוות, אינה יוצרת ביניהם זהות. אני שואל את שמשון, חרדי צעיר, למה הם רוקדים. הוא מסביר שהריקוד נועד לחזק ולתת כוח, שבסיטואציה הזו לא יעזור להיות חלש ועצוב. וחוץ מזה, הוא אומר, זה חשוב שחרדים מגיעים למרכז תל אביב ומראים תמיכה ואחדות.
אני מבין יותר את ההקשר, אך עדיין מתקשה להתחבר. אני נזכר בשרים המפזזים בכנס להתיישבות בעזה. "מעשה ידיי נמקים במנהרות ואתם רוקדים..." החרדי המוצק שוב מושך לי ביד כדי שאצטרף לריקודים. אני נרתע מהגסות, מהפלישה למרחב הפיזי שלי, מהכפייה.
יצאנו החוצה. ראינו שם אדנית בצורת סמל החטופים מלאה בפרחים צהובים שמורים ויפים אשר לא הראו אפילו סימנים ראשונים של נבילה או הזנחה. כמה טראומטי הצהוב הזה עבור העם שלנו. אך באותה מידה, יש לנו בגנים את יכולת הצמיחה, ההתחדשות וההשרדות אל מול פני המראות, הקולות והאובדנים ששרטו את לבנו לנצח.
אני מספר למיטל על המנהל הראשון שלי, בן בארי. ארבעה מבני משפחתו נרצחו, שישה נחטפו וחזרו, אחד, טל שוהם, עדיין חטוף. ברחבת המוזיאון פזורים אוהלים של הקיבוצים שנפגעו. על האוהל של ניר-עוז יש שלט ענק "עד התלם האחרון, עד החטוף האחרון". 77 מבני הקיבוץ נחטפו לעזה. אני חושב על אמא שלי הקיבוצניקית, ואבא שלי החקלאי. זוועת ה-7 באוקטובר יצרה זהות מולחמת של העוטף- ברית גורל של קיבוצים, ישובים דתיים מפוני גוש קטיף, מושבים שהוקמו בשנות ה-50 על-ידי עולים מארצות האיסלם, ישובים בדואים, שדרות, נתיבות ואופקים.
אנחנו ממשיכים לאוהל המרכזי. באותו רגע לא היו שם חרדים. תהיתי אם הם מסתגרים רק באוהל התפילה בצד. אמרתי לאור שיש שני מודלים של צדיקים. יש את נח, שהסתגר בתיבה ויש את אברהם שדאג שיהיה פתח בכל צד של האוהל שלו, כדי שכל אדם שעובר שם ידע שהוא מוזמן להיכנס. בימים אלו אנחנו צריכים יותר אברהם ופחות נח, אמרתי לו. לשמחתי עשרות מאוהל התפילה הצטרפו מאוחר יותר לאוהל המרכזי למרות מופע לא כשר בעליל לפי הסטנדרטים שלהם, עם נגנים וזמרת ששרה שם ברקע. אמרתי לעצמי שבימים אלו עדיף להיות עם עין טובה כלפי כולם וחבל שגם אני נפלתי בסטריאוטיפים.
באוהל הגדול אני שם לב לכמות הרבה של תפילות לשלום החטופים. אני תוהה אם תשומת הלב שלי התחדדה בגלל הנוכחות של מיטל. "שיר המעלות", "עושה שלום במרומיו", "אחינו כל בית ישראל", "ממעמקים קראתיך להוציאני ממרתפי השטן ומחשכת מנהרות", שוכנים ליד התמונות הרבות מספור, ציורים ואיחולים שישובו. אנחנו פוגשים בנות דתיות מארצות-הברית וכמה מהחרדים המרקדים שהגיעו מאוהל התפילה. מדי ערב חמישי יש באוהל ערב נגינה לכבודו של אביתר דוד, שנחטף ממסיבת נובה. הלהקה מנגנת ביטלס, ואני תוהה למה אני לא מרגיש עכשיו בחוסר נוחות. אולי מכיוון שההקשר לחטופים עצמם ברור לי לחלוטין.
כמה טראומטי הצהוב הזה צילום: ללא
האוהל המרכזי היה מלא באנשים. לפתע גשם זלעפות התחיל לרדת ואף אחד לא העז לצאת. מזג האויר הכריח אותנו להרגיש את היחד מגדול ועד קטן, מחילוני ועד חרדית. רציתי לחשוב שאולי השמים בוכים אבל אין מספיק דמעות עבור ה7 באוקטובר… קלטתי בצד אמן שצייר ציורים יפים של פני החטופים. האוהל מלא מסרים מאנשים שונים בסגנונות מגוונים. תפילות, מדיטציות, ספר מנוילן עם ברכות לחטופים כשיחזרו. מצד אחד, מקום חי, נושם, פועם ומצד שני, השעון המתקתק נוכח והזמן שעבר מורגש גם במה שמוטל שם בצד. דובי כחול עם תמונה דהויה של כפיר הקטן ארוז בצלופן לבן הכאיב לי במיוחד.
הגשם דועך מעט. בדרך לחנייה אני מבקש לעצור שוב באוהל התפילה שבקצה הרחבה. הוא ריק הפעם. אנחנו נכנסים ואני מקריא למיטל את הווריאציה שכתבתי על תפילה לשלום החטופים. יש בה את ההורים והסבים והסבתות שלי ושל אשתי, אין בה את אלוהים.
"מי שברך את אבותינו – אברהם יצחק ויעקב יוסף ומשה ואהרון דוד ושלמה, אליהו וחנה, דודיק וחנהל'ה, אברהם וחייצ'ה, יוסף ודבורה, משיח ומלוס, חיים ונזנין – הוא יברך וישמור וינצור את השבויים. בתוך שאר אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה ובעבור שהקהל מתפלל בעבורה, הוא ימלא רחמים עליהם, ויוציאם מחושך וצלמוות, ומוסרותיהם ינתק, וממצוקותיהם יושיעה, וישיבם מהרה לחיק משפחותיהם ויקוים בהם מקרא שכתוב 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה' ונאמר אמן".
חשבתי על מי שברך. וכמה ברכות אנחנו צריכים כדי להרים ראש ולהמשיך הלאה. לפני שבועיים דיברתי עם מישהי כאובה, שומרת מצוות, שאמרה לי ש"אם לא יקרה כאן משהו דרמטי בקרוב, לטובה, היא פורשת מהמשחק". כי לא יכול להיות שכל זה קרה סתם. ה7 באוקטובר טלטל את כולנו ואינו נותן מנוח. משהו טוב יקרה כאן אבל אסור לסמוך על הנס. זו האחריות שלנו להקשיב, לשקם, לבנות מחדש ואת זה נצליח לעשות רק ביחד.