בסוף השבוע הזה מציינים בעולם את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, שנקבע ליום 27 בינואר - יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. בימים אלו אנו עדים להתגברות משמעותית של תופעות אנטישמיות במדינות רבות ולאנטישמים המנצלים את המלחמה בעזה לתקיפה ישראל והיהודים.
בחנוכה האחרון היה זה חבר פרלמנט בפולין בשם גז'גורז' בראון שלא יכול היה לשאת מראה של חנוכייה דולקת בפרלמנט הפולני, קפץ לו האנטישמי שבו, והוא הסתער על החנוכייה עם מטף כיבוי. הדבר הצטרף כאמור לתקריות אנטישמיות רבות בעולם המערבי והערבי, אבל אסור לנו להיות מופתעים - שום דבר לא חדש.
התקרית האנטישמית בפולין של שנת 1910
בשנת 1910, לא מעט שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, הלך סבי אביגדור ותיק ז"ל (לבית ויטקובסקי) בהיותו בן 10 שנים בלבד יד ביד ברחוב עם אחותו הקטנה בת השלוש. פרש של המשטרה הפולנית התקרב אליהם על גבי סוסו, הגביר את הדהירה ועלה בכוונת מכוון על גופה של הילדה בת ה- 3. סבי החזיק אותה בידיו עד שנשמה את נשימתה האחרונה ומתה. הפעוטה היהודיה נרצחה על ידי אותו פרש באמצעות רגלי סוסו אך ורק מסיבה אחת - היא הייתה יהודיה.
סבי, שחווה את הטראומה בעוצמה, הבין שאין עתיד ליהודים בפולין ועלה כעבור כמה שנים לבדו לארץ ישראל בעודו צעיר. כל משפחתו הגדולה שנותרה בפולין הושמדה בשואה - גם חטאם היה שהם היו יהודים.
מעולם לא היה הבדל בין רצונם של הפולנים לבין זה של הנאצים
במהלך השנים היו ניסיונות לגמד את מעורבות הפולנים, וכמוהם אומות נוספות, במעשי הרצח וההשמדה. במהלך "עדים במדים", מסע מפקדי צה"ל לפולין, אליו יצאתי כקצין במשלחת צה"ל לפני יותר מ- 15 שנים הפגישו אותנו עם נספח צבאי כלשהו מטעם השלטון הפולני. מטרת המפגש הייתה להבהיר לנו שלפולנים לא היה חלק ברצח היהודים אלא הם סבלו בדיוק כמונו מאכזריות הכיבוש הנאצי. אחרי שסיפרתי את סיפורם של סבי ושל אחותו שנרצחה יצאתי במחאה מהמפגש.
"זה רק שלטון הנאצים" מנסים לומר לנו. אז זהו - שלא. מעולם לא היה הבדל בין רצונם של הפולנים (למעט יחידים חסידי אומות העולם) לראות את היהודים מחוסלים לבין הרצון הזהה של הנאצים הגרמניים, למעט היכולת. הגרמנים עבדו על זה במסודר, הגו את 'הפתרון הסופי' ופעלו בכוח גדול ומאורגן להשגת המטרה. שאר הגויים שונאי ישראל פשוט התמוגגו מהצד או שנחלצו לסייע לרצח במו ידיהם.
"הערבים רוצים להרוג אותנו, לא משנה להם אם זה ביו"ש, בעזה או בישראל הקטנה"
לצערנו גם היום המצב לא שונה בהרבה. מה לעשות, "עשיו שונא ליעקב". כך באירופה, כך בקרב שונאי ישראל בארצות רבות וכך גם בקרב שכנינו. אנחנו מרבים לדבר על "חמאס". הבעיה היא לא רק בטרמינולוגיה אלא גם בהבנת המהות. רק לאחרונה אירחתי בביתי בקדומים כתבים בכירים של ה"ניו יורק טיימס" לשיחה על המצב הביטחוני והמדיני בעקבות המלחמה. הם שאלו אותי האם לתפיסתי ה- 7 באוקטובר עלול להתרחש גם ביהודה ושומרון (או ב'גדה המערבית' לשיטתם) והופתעו שעניתי בחיוב והסברתי שלא רק ביו"ש קיים האיום אלא גם בכפר סבא, בנתניה ובעפולה. "הערבים רוצים להרוג אותנו" השבתי להם, "ולא משנה להם אם זה ביו"ש, בעזה או בישראל הקטנה".
"הערבים?!" תפס אותי כתב הניו יורק טיימס במילתי, "אתה מתכוון לחמאס" הוא ביקש לתקן אותי. "לא", עניתי לו, "אין שום הבדל בין חמאס לבין הג'יהאד האיסלאמי לבין הפת"ח". כולם רוצים להרוג בנו. "אתה מתכוון גם לרשות הפלסטינית?!" הזדעק הכתב, ושוב השבתי שבהחלט כן - ההבדל בין הרשות הפלסטינית לחמאס הוא לא ברצון אלא ביכולות ובאינטרסים. כאשר לאנשי הרשות הפלסטינית תהיה היכולת והאינטרס ישרת אותם הרי שהם יפנו אלינו את נשקם ויהרגו בנו. וזה לא חדש - רבים מחברינו נרצחו מירי מחבלים אנשי הרשות.
"אבל אתה מבין שהעולם לא רואה במעשים שלכם כחוקיים ולא אוהב את מה שאתם עושים?" שאל הכתב הזר לקראת סיום. "בהחלט" השבתי, אבל כמו בפולין בשנת 1910 - יש דבר אחד שחשוב לנו הרבה יותר מזה שהעולם יאהב אותנו, והוא - לחיות".