כל החיים הרגשתי שתייגו אותי. הדתיה, המתנחלת, הימנית. לכל מקום שהגעתי הייתי צריכה להוכיח שאני מורכבת. אני כמובן כל התארים האלה אבל אני גם עוד דברים, ואולי דווקא יהיה ביננו יותר דימיון ממה שהאדם שמולי חושב. אפילו כשהתייעצתי עם קולגה בסיום העבודה שלנו יחד מה היא הייתה נותנת לי כטיפ לעבודה הבאה, כדי להתפתח היא אמרה: "תראי אני לא אשקר, את נכנסת עם כיסוי הראש, ישר מתייגים אותך." את כיסוי הראש אני לא אוריד אבל אני מבינה מה היא אומרת. כן, תמיד אני צריכה להוכיח את עצמי ולהצליח להשיל מעליי תיוגים וסטיגמות.
מדינת ישראל גם מתוייגת. מדינת ישראל ואני- מתוייגות בכל חדר שאליו אנחנו נכנסות, בלי רגע של חסד. סטיגמות, חשיבה שלילית, ולעיתים גם עלילות דם ממש. ועכשיו במלחמה זה רק הולך ומחמיר.
נהוג להגיד שפעם חשבו שמדינת ישראל זה מדבר וגמלים והיום כבר יודעים שאנחנו מעצמת היי-טק. עכשיו בתקופת המלחמה המצב השתנה מאוד לרעה. לא מעט אנשים בעולם חושבים שאנחנו כובשים, רוצחי ילדים, רוצחי נשים, לא הומניטריים, מרעיבים ושלא נדע מה עוד. קשה שלא להשתגע. קשה לא לתפוס את הראש ולהגיד: אנחנו? אנחנו רוצחים? אנחנו רוצחי ילדים?
מתחילת המלחמה הגעתי לשתי תובנות חשובות. הראשונה היא, לא נצליח לשנות את דעת הקהל העולמית בהכרח, אבל מי שבאמת חשוב לשנות את דעתם הם הדיפלומטים ומקבלי ההחלטות. במלחמה כדי שנוכל להמשיך בתמרון ולהישאר 'הטובים' אנחנו צריכים את מקבלי ההחלטות במדינות "הטובות" איתנו. דוד בן גוריון טבע את המונח 'או"ם שמום', ואנחנו הישראלים נוהגים להשתמש בו הרבה, אבל כפי שנאמר כבר לפניי- הנשק שלנו דובר אנגלית, ואנחנו עלולים לא לעמוד בסנקציות כלכליות אם יוטלו עלינו כאלו. התובנה השנייה שלי היא אישית, הרגשתי שאני חייבת להיות דיפלומטית.
יש את האנשים שנלחמים בחזית, מסכנים את חייהם ואף מקריבים אותם, עבורי, עבור ילדיי, עבור כולנו. בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי יושבת בבית וצועקת על הטלוויזיה- אנחנו הטובים! כתבתי ברשתות החברתיות לחברים וצעקתי- אנחנו הטובים! הם אגב הסכימו איתי. התסכול לא עבר. הבנתי שאני חייבת להילחם גם עבור מדינת ישראל, אמנם לחימה בדרך מעט אחרת אבל לא פחות חשובה. אני אהיה חלק מהאנשים שנותנים גב לכל אותם לוחמים להמשיך את עבודת הקודש שלהם. אני אתן גב למדינה שלנו להמשיך.
החלום שלי תמיד היה לעסוק בעבודה שאקום אליה בבוקר בשמחה, וארגיש בה משמעותית. מספרים על הרב זקס, שכיהן, בין היתר, כרבה הראשי של בריטניה ונחשב לאחד מגדולי הוגי הדעות בדור האחרון. הרב זקס התחיל את הקריירה שלו בעולם האקדמאי, וערך מחקר על יחסם של הוגי דעות יהודיים מודרניים למספר שאלות יסוד בפילוסופיה היהודית. על מנת ללמוד על עמדותיהם הוא הסתובב בעולם עם רשימת שאלות וראיין הוגים שונים. האדם האחרון אותו הוא היה צרך לפגוש היה הרבי מליובאוויטש. הוא התאכזב כשעל שאלות הריאיון המורכבות הרב ענה בתשובות קצרות בנות מילים בודדות. רשימת השאלות שלו הסתיימה. ואז שאל הרבי מליובאוויטש את הרב זקס:" מה אתה עושה למען העם היהודי?" הרב זקס התחיל לגמגם וניסה לומר: "תראה, במקום שאני מוצא את עצמי..", הרבי עצר אותו ואמר: " אתה לא מוצא את עצמך במקום מסוים, אתה שם את עצמך שם, ואם כן – מה אתה עושה למען העם היהודי?". השאלה הנוקבת הזו גרמה לרב זקס לשנות את מסלול חייו ולהפוך לאדם הדגול שהיה.
אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו ומצאתי את עצמי עוברת מיונים לקורס הצוערים במשרד החוץ. מיונים קשים, מפרכים וארוכים. אבל ידעתי שאני חייבת. הרגשתי שזה המקום בו אני מסוגלת להשפיע. ואני פונה אליכם. אם אתם מרגישים שזה יהיה מקום ההשפעה שלכם, שיש לכם את היכולות והכישורים – בואו למיונים. משרד החוץ צריך אנשים טובים כמוכם. בקו הסיום תזכו בשילוב של עבודה עם שליחות, ותוכלו להגיד: שמתי את עצמי במקום הנכון, אני עושה למען העם היהודי ומדינת ישראל.
גם כשהמלחמה תיגמר, כשנמוטט את שלטון חמאס, כשנשיב את החטופים בעז"ה, העבודה תמשיך. תמיד. משרד החוץ לא יכול להפסיק לעבוד כי עם ישראל לא יכול לנוח.
וכן, דווקא עכשיו, יותר מתמיד.