דיברו כבר הרבה על הדור הזה, על החיילים שלנו, על העם הזה שבאמת יצא מגדרו. גילינו פה דור שהסתתר בשקט מאחורי המסכים כל השנים, וביום פקודה יצא החוצה ועושה נפלאות. כמה כבר דיברו על העם, שלפתע המון אנשים פרטיים, מאות ארגונים ועמותות יצאו גם הם ביום פקודה, מתנדבים ללא הרף ונותנים מענה לכל כך הרבה צרכים.
החברה שלנו עברה שינוי קיצוני בהמון תחומים, אבל יש תחום אחד שבו לא חל שום שינוי – השיח על הפוליטיקה ועל חברי הכנסת. השיח הזה נותר קיצוני, אלים ומפלג. בדיוק ההפך מהתחושה הלאומית המלווה את כולנו בימים אלו.
בעוד השיח הציבורי על אחדות העם הפך להיות המיינסטרים, השיח של רוב חברי הכנסת נשאר כשהיה. האשמות, עלבונות, פוליטיקה קטנה ומגעילה – כאילו הם לא מעודכנים במאורעות השבעה באוקטובר. והעם רואה את הקולות ורק רוצה להקיא, להפסיק לשמוע את הפוליטיקה הצרה, את מיצגיה ואת הפועלים בשמה. אם לפני שנה, היו מי שחשבו או קיוו שנציגיהם בכנסת יפעלו בשמם בארבע השנים הקרובות, היום התמונה התהפכה.
הפתרון: שינוי השיטה
הגיעה הזמן לשנות את השיטה, את המתרחש במסדרונות הכנסת ובמשרדי הממשלה. אני לא מדברת על הרעיון של ימין או שמאל, לא על המדיניות, אלא קודם על האנשים שנמצאים שם, וגורמים לכולנו לרצות שינוי. לא שינוי קוסמטי, אלא שינוי שיביא למשהו אחר.
החלום שלי שלפחות מאה מחברי הכנסת הנוכחית, לא ישבו שם לאחר הבחירות הבאות (ואם תשאלו מדוע לא כל המאה ועשרים, אומר שאני מקוה שאולי יש שם עשרים צדיקים) חולמת שיקומו לפחות מאה חברי כנסת ויכריזו – טעינו! טעינו שחשבנו שאנחנו יכולים לייצג את העם הזה, טעינו בשיח שלנו, בהתלהמות שלנו, בחשיבה הצרה שלנו ובחוסר היכולת להתבונן מלמעלה על מה שקורה כאן. לפחות מאה חברי כנסת שיודו שהיו שם בשעה הקשה ביותר של מדינת ישראל ולא הצליחו להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה. העם הזה ראוי להרבה יותר.
אני מאמינה בדמוקרטיה שלנו, אני מאמינה בשיטת הבחירות, אבל אני רוצה להעיז ולהציע שינוי. בואו נגביל את כהונת חברי הכנסת (השרים וראש ממשלה) לעשר שנים (שבמהלכן יתקיימו הבחירות כרגיל). לאחריהן, ישוב להיות אזרח מן המניין לתקופת צינון של לפחות ארבע שנים.
בארבע השנים הללו, כל ח"כ, שר או ראש ממשלה, ישוב להיות אזרח פשוט, המתבונן על נציגיו מבעד למסך, ואז, אם הוא מעוניין, הוא יכול לנסות לשוב ולהיבחר לעשור נוסף של עשיה.
היתרון הגדול: יזכיר לחברי הכנסת את מקומם
עשר שנים זו תקופה ארוכה דיה כדי שהאנשים שנבחרו לשרת את הציבור יכירו את המערכת, יספיקו לפעול ולהשפיע, ובמקביל לזכור שהם לא יהיו שם לנצח. בתקופה זו הם יוכלו לפעול בנקיות מבלי לתכנן כל הזמן את הקדנציות הבאות. הם יוכלו להתרכז בעשיה למען הציבור, לא בכדי לקושש כותרות ומצביעים, אלא כדי להשאיר חותם אמיתי של עשיה למען הציבור והמדינה. במתכונת המוצעת, הקואליציה והאופוזיציה יהנו מכוחות חדשים ורעננים שיכנסו למערכת, כאלו שאולי רואים את הדברים מזוויות שונות.
שיתופי פעולה בין מחנות שונים יתאפשרו יותר, שהרי כל אחד ידע ויזכור שהוא כאן באופן זמני, וכדאי לנצל את הזמן לעשיה פוריה, אמיתית, הרלוונטית לאזרחים ולא רק כזו שנועדה לצורך יחצנות תקשורתית. ויתרון משמעותי נוסף, לנו לא ימאס מהם. גם אנחנו נדע שזה זמני.
אני מניחה שיש חסרונות גם ברעיון הזה, וגם הוא כשאר הרעיונות, אינו מושלם. אבל, וכאן האבל הגדול, חייבים להגיע למצב בו הכנסת זוכרת בעבור מי היא עובדת. דבר שלא כל כך קורה כאשר אנשים נמצאים שם שנים על גבי שנים. מסתבר שהזמן הרב של נשיאה במשרה שכזו, עלול לגרום להם לשכוח שיש כאן עם. עם חי, נושם, שרוצה לחיות בשלום ובאחדות.
אם השיטה תצליח,אולי אפשר יהיה להחיל אותה גם על הפרשנים באולפנים. הלוואי.