מלחמה כמלחמה בה אנו שרויים יוצרת פרדוקס קיומי: היא גורמת למשבר אמון בהנהגה שכשלה והובילה אליה, היא דורשת אמון בהנהגה כדי שהלוחמים והעורף יוכלו להתמסר לה. איך מחזיקים את הפרדוקס הזה? איך מנהלים אותו?
בהשראת החכמים ועולם המוסר המורכב שהם יצרו, אפרוש כאן קווים למחשבה.
רבן גמליאל היה נשיא, ראש בית המדרש. היה לו סגנון מיוחד, שהטביע חותם על בית המדרש ותוצריו - משנת החכמים. היה בו חזון וכוח לחוקק את החוק: 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה'. הוא עמד מול הביקורת הנוקבת של רבי אליעזר שקרא בכאב: 'כל העושה תפילתו קבע - אין תפילתו תחנונים', וללא תחנונים התפילה חלולה ומוחצנת. רבן גמליאל הבין, שהשארת התפילה כתחנונים בעולם בו אלוהים רחוק ולא מתגלה, תביא לקריסת הקהילה. מכאן נגזרה עמדתו שתפילת ערבית חובה. יש לה נוסח קבוע, זמנים קבועים. למרות העייפות בתום יום עמל, יש להתגבר ולקיים חובתה. זו חובה אידיאלית, הגוברת על עכירות היום יום וחולשותיו. רבי יהושע חלק עליו. הוא שהיה פחמי, הבין לנפש האדם העמל. הוא הכיר מבפנים את העייפות של תום יום, את הכמיהה להגיעה הביתה, לחלוץ נעליים ולאכול. לכן הוא הורה שתפילת ערבית רשות. רבן גמליאל מפעיל עליו כוח, מורה לו לעמוד על רגליו במשך כל יום הלמידה. העימות קשה, הקהל מזדהה עם רבי יהושע המייצג אותו. זהו משבר אמון עמוק, אירוע מתגלגל שכן זאת היתה הפעם השלישית שרבן גמליאל התעמת באופן כוחני וציער את רבי יהושע. הקהל שובר את הדיון, מדיח את רבן גמליאל. זהו מהלך הרחוק מלהיות מובן מאליו, רחוקה שבעתיים מלהיות מובנת היא הבאתו בתלמוד - הספר של החכמים המבסס את סמכותם. זהו עולמם, עולם של חשיבה ושל ביקורת, ובו הם שיתפו אותנו - לומדי משנתם.
אפשרות ההדחה היא עיקרון ראשון, אך למולו ניצב עיקרון שני המאזן אותו. הוא נגזר מהעימות השני שהיה בין רבן גמליאל ורבי יהושע. רבן גמליאל הוביל מהפכה הגדולה - העברת הזמן מזמן עולם הכפוי על האדם על פי תנועת גרמי השמים, לזמן התלוי בעדות האנשים על מולד הלבנה. למהפכה הזאת היו שותפים כל חברי בית המדרש, אבל רבן גמליאל הלך עד הקצה והאמין לעדים גם כאשר עדותם לא היתה אפשרית מבחינה אסטרונומית. האדם גבר על האמת. זה היה יותר מידי לרבי יהושע, שקם ואמר - עד כאן. הגזמת. הגדשת את הסאה. זאת לא היתה מחלוקת תיאורטית, היו לה השלכות על מועד יום הכיפורים. רבי יהושע נטה למרוד, לא לקבל את פסיקת בית המדרש עושה דברו של רבן גמליאל. רבן גמליאל הורה לו: בוא אלי במקלך ובתרמילך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. רבי יהושע היה במיצר, קרוע בין האמת שלו ובין זאת של בעל הסמכות - רבן גמליאל. מי שעזר לו לקבל החלטה מיטבית, היה רבי עקיבא. הוא אמר לו משפט מפתח: 'יפתח בדורו, כשמואל בדורו'. יפתח היה אדם ריק, שמואל - נביא אלוהים. הסמכות היא כאן ועכשיו, והיא המלאות. זה מה שיש. גם אם אתה חושב שרבן גמליאל טועה, קבל את מרותו. וכך היה. אל תחיה באשליה של מנהיג אחר טוב יותר. הגב למציאות על גבולותיה החדים כתער - חותך ומכאיב.
החזקת שני הערכים הסותרים - הדחה וקבלת מרות, מייצרת את המרחב המיטבי להתנהלות אל מול הפרדוקס.
שאלת האמון לא מסתכמת במנהיג ובאופן הנהגתו. במדינה דמוקרטית, היא מתייחסת גם לחלקי העם המצויים במחלוקת. יש רוב שזכה בבחירות, ויש לו כוח לממש את מדיניותו, ויש מיעוט שהפסיד וצריך להחיות בקהילה הנוהגת על פי דרך השונה מדרכו. זה אתגר לא פשוט בימי שלום, זה אתגר קשה בימי מלחמה כששני חלקי העם צריכים להילחם זה לכתף זה. עולמם של החכמים לא היה דמוקרטי, החכמים קבעו את הנורמות ועם הארץ - כל בני הקהילה - צייתו לה. אבל עולמם של החכמים היה רחב, היו בו אסכולות שונות שיחסי הכוחות ביניהן באו לידי ביטוי בבית המדרש. מהדרך שבה הם התנהלו, אפשר לקבל השראה למוטל עלינו בעולמנו. ההתחלה היתה קשה, העימות בין האסכולות - בית שמאי ובית הלל - הגיע עד כדי שפיכות דמים. אבל מתוך התהום צמחה תרבות של ניהול מחלוקת, המהווה מגדלור לניווט ספינתנו בים הסוער.
חכמים הורו שבמחלוקת שבין הבתים - 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל'. יש הכרעה, על פי הרוב, והיא קובעת מה תעשה הקבוצה כולה. אבל ההכרעה איננה מבחן האמת. במבחן האמת - 'דברי אלוהים' בשפה הדתית - שתי העמדות שקולות. לפני ההכרעה ואחרי ההכרעה. ההכרה שעמדת הקבוצה האחרת שקולה לעמדתי, שמי שאוחז בה אינו רע אלא איש דברי אלוהים חיים - היא המאפשרת את האמון הנדרש לחבר בקהילה, להרגיש שלא מוחקים אותו ואת תמונת עולמו.
אם כך, אם שתי העמדות שקולות, מדוע נפסקה ההלכה כבית הלל? ברובד הפרקטי - כיוון שהם היו הרוב. ברובד הרוחני נתנו החכמים שלוש תשובות: בית הלל היו עלובין, היו נוחים, ושנו את משנת בית שמאי בבית מדרשם. העליבות היא היפוכה של הכוחניות. היכולת להיות בעל סמכות להכריע - שהרי אני שייך לרוב - ואנטי כוחני בעת ובעונה אחת, היא יכולת להחזיק פרדוקס קיומי. היא המאפשרת לאיש המיעוט לתת בי אמון, שאינני בא להרוס אותו ואת עולמו. הנוחות היא פן נוסף של הרכות. לאחר נוח בקרבתי, הוא לא מתכווץ לשמע מילותיי, לא נעקץ משפתי. האחריות להיות נוח לבריות מוטלת על מי שנמצא בעמדת כוח, ובאופן שונה - על איש המיעוט. העובדה שבית הלל שנו את משנת בית שמאי ולא עוד אלא שהקדימו אותה למשנתם, היא הפסגה ביכולת להראות באופן כנה שדברי האחר הם דברי אלוהים חיים. יש בהם אמת, יש בהם טוב, המטרה הכללית של טובת הקהילה משותפת לנו. אם נשכיל להפנים ולממש את התורה הרכה הזאת, אז ורק אז נוכל ליצור את האמון שהוא תנאי לקיומנו בכל עת ובמיוחד בעת המלחמה.
יש עוד שלב בתורת האמון שבנו החכמים. למרות שהמחלוקת בין בית הלל ובין בית שמאי הגיעה עד הגדרת פסולי אישות, הם לא נמנעו מלשאת נשים אלה מקבוצה זו ולהפך. זאת הכרעה יוצאת דופן. אני מוותר על האמת שלי, מוכן לחיות עם העולה מהאמת שלך, ובלבד שנהיה עם אחד. הוויתור על חלומות שאינם משותפים, הוא וויתור קשה. הוא דורש גדולת רוח, הכרה מהו העיקר של קיומנו ומה - למרות חשיבותו הגדולה עבורי, בהקשר הכולל הוא טפל. יש חלומות שצריך לוותר עליהם, כדי שנוכל להתלכד בליבת הקיום המשותף שלנו. עם בלי ליבה הוא עם מפורק, שלא יוכל לעמוד במבחנים קשים. זאת העת להתעלות הזאת - מעבר לשמאל ולימין, מעבר לדתיות ולחילוניות. זה לא פטנט. יש עוד אתגרים שלא כלולים בנוסחה הזאת. היחס לערביי ישראל לשם דוגמה. אבל ארגז הכלים שהצגתי אותו פתחו החכמים, יכול להוות תשתית להתמודדות גם עם בעיות נוספות, ואתגרים הרי קיום שאנחנו עומדים בפניהם.
ארגז הכלים שהוצג כאן, הוא ארגז כלים של תורת המידות. תורת המידות יוצרת גבולות ואיזונים. להגביל ולאזן זו מלאכה קשה, סזיפית, מכאיבה. אבל אם חפצי חיים אנחנו - היא הכרחית.