הרב מתוודה: "אנחנו חשבנו שהם כמונו, לא האמנו שהם ירצחו בנו"

בספר ויקרא (כו, ו) נאמר: ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ. וחרב לא תעבור בארצכם. התפילה, החלום והשאיפה שלנו לשלום פנימי בארץ – שלום בתוך עם ישראל (ע"פ פירושו של ראב"ע), לשקט וחוסר מלחמה בארצנו, היא היסוד המנחה את חיינו.

בפועל, אנחנו בעיצומה של מלחמה. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מי האשם במלחמה שנכפתה עלינו?

אפשר לומר, שהאשם הוא האמונה בכוחה של הטכנולוגיה המשוכללת בה הושקעו מיליארדים. אפשר לומר, שהאשם הוא בפילוג הפנימי בין ימין לשמאל שהיה ערב המלחמה. אפשר לומר, שהאשם הוא בשב"כ ובחיל המודיעין של צה"ל שכשל מלראות את ההתארגנות המתמשכת של אנשי החמאס. אפשר לומר, שהאשם הוא בצמרת הפיקוד של צה"ל שלא התכוננו כראוי ליום פקודה. אפשר לומר, שהאשם הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה שעסקה בפעילות פוליטית שגרמה למחלוקות עמוקות בעם. אפשר לומר, שהאשם הוא בהפגנות השמאל הנרחבות שגרמו לעיסוק רחב בפילוג הפנימי, ולא במה שקורה מסביב. אפשר לומר, שהאשם הוא ברושם שהאויבים שלנו קיבלו שאנחנו חלשים, כיוון שיש משבר פנימי עמוק בחברה הישראלית.

לדעתי, אסון כזה גדול מחייב אותנו לחשוב שנית על התפיסות שלנו.

כל האפשרויות הללו מחמיצות את הנקודה המרכזית והעיקרית והיא שהאשם הוא התפיסה שלנו את הצד השני, את האויב. פשוט, אנחנו לא חשבנו שבצד השני יש אנשים שרוצים לרצוח אותנו, אבל באמת רוצים לרצוח אותנו. זו השאיפה. זו המצווה. וזה הרצון שלהם. והרצון שלהם לא ישתנה גם אם נעביר להם כסף וננסה להיות נחמדים ולשמור על השקט, וגם לא יעזור אם נעשה מחוות וניתן ליותר פועלים להיכנס לארץ או נפתח עבורם את אזורי הדיג, ונאפשר מעבר נרחב יותר של סחורות... זו לא הנקודה. פשוט לא הקשבנו לאנשים בעזה שאמרו את מה שהם חושבים. לא רצינו להאמין להם שהם אנשים רציניים בדיבורים שלהם. לא האמנו שהם ירצחו בנו. אנחנו חשבנו שהם כמונו, רוצים לחיות לצידנו, קצת רעש פה ושם, אך לא יותר מזה. לכן, השב"כ וחיל המודיעין לא חשבו שיש כאן פצצה מתקתקת לידנו, ולכן צה"ל נתפס לא מוכן למלחמה. הם מורתעים, לא ככה?! אם לא חושבים שיש באמת אויב מחושב ומתכוון ברצינות למה שהוא אומר בצד השני, אין סיבה להתכונן אליו כמו שצריך.

מיהו האויב?

באחד הסרטונים שהחמאס הפיץ לתאר את מעלליו באותה שבת שחורה ונוראית, רואים איש עזתי זקן עם קביים שמקפץ באחד מיישובי העוטף. האם האיש הזקן הזה הוא אויב? או שאולי הוא לא אויב? רואים גם ילדים שבאים לבזוז וליהנות מהשלל. האם הם אויבים? או שאולי לא?

אפשר לחשוב שהאויב הם רק המחבלים שנכנסו על טנדרים ואופנועים עם נשקים ורצחו אנשים. אך, זו מחשבה נכונה חלקית. האם האחים הקטנים שלהם, שכל היום חולמים לעשות את מה שהאחים הגדולים שלהם עשו בפועל, והצטערו שהם קטנים ולא מספיק גדולים כדי לחסל יהודים, האם הם אינם חלק מהאויב? האם הם רוצים לגדול ולהיות אנשים שוחרי שלום או להצטרף להתנגדות ולחסל את מדינת ישראל כשתהיה להם שעת הכושר מתאימה?

אם נתמקד רק בהריגת המחבלים האוחזים בנשק, שגם ככה מוכנים למות ולהיות שהידים, ובזה יסתיים הסבב של המלחמה הנוכחית. יש סיכוי סביר מאוד ששום דבר לא באמת ישתנה. זו רק שאלה של זמן, עד שיגדלו האחים הקטנים, וירגישו שהגיעה העת לנקום את נקמת האחים הגדולים מהיהודים שגם כך הם מאמינים שצריך לחסל. ולכן, אפשר להניח שהסבב הבא עתיד להתרחש בערך בעוד 5-10 שנים, כששוב ירגישו בצד השני שיש שעת כושר לסבב חדש. ובכלל, אם מסתכלים אפילו רק על עשרים השנים האחרונות, ונזכרים במבצעים השונים שהיו: גשמי קיץ (2005), עופרת יצוקה (2008), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023). קשה להאמין, שעוד סבב לחימה ועוד הרוגים בצד השני אכן ישנה את המשוואה ואת הרצון הבסיסי של העם העומד בצד השני, שרוצה לראות אותנו מתים.

מה כן יכול למנוע את הסבב הבא? מה יכול לגרום לשינוי המשוואה?

יכול להיות שאין באמת פתרון אמיתי הנראה לעין. עקרונית, נראה לי שהכיוון ההכרחי לשינוי הוא שבירה מנטלית של האויב. אני חושב שכל דרך שתעזור לכך שהאויב יבין שהוא הפסיד ולא ניצח, אבל הפסד צריך להיות לפי המושגים של האויב, כלומר, שגם מבחינתו של האויב מוגדר הפסד במלחמה. רק אז, האויב יבין שאין לו סיכוי להביס אותנו, ושאנחנו עם אחד. מאוחד. חזק. חפץ בחיים, אבל לא פוחד להגן על עצמנו. רוצה שלום אך מוכן למלחמה. אנו חייבים להיות כפופים לכללי המוסר היהודיים המקפידים על "לא תרצח" אבל גם קובעים כי "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך".

אני תפילה לקב"ה, שהמלחמה הזו, והאסון הנוראי שפקד את עם ישראל בשמחת תורה שהוביל למלחמה שאנו בתוכה, יגרמו לנו לשנות את התפיסות שלנו כלפי אויבינו, ועוד יותר חשוב כלפי עצמנו. הגיע הזמן לחזק את האחווה בינינו לבין עצמנו - שינוי סדר העדיפויות מבחינת קידום הערכים - שלא יבוא על חשבון האחווה שלנו, ואולי זה מסר משמיים בשבילנו – איך צריכה להיראות החברה הישראלית, ואיך לא. עלינו לדעת לעמוד איתנים מול כל אויב בשער. מלוכדים. וצודקים מוסרית ואנושית.

"עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". ננצח את אויבינו, ואדרבה, מתוך הצרה הזאת, עם ישראל יתגבר, ויהיה חזק יותר, כעם – ממנה ניוושע ונהיה טובים יותר, קודם כל אחד כלפי השני בתוך מדינת ישראל, ואף אל מול כל האויבים החפצים לכלותנו: והקב"ה מצילנו מידם.

הרב דוד בן זזון, מחנך בבית הספר הימלפרב, ומלמד במדרשת לינדבאום לוד