טור אישי "בעלי משרת בתפקיד הכי איום במלחמה - והתרומה היחידה שיקבל זה כפפות ואקונומיקה"

זוועות המלחמה לא פסחו על איש מאיתנו, אולם יש כאלו שנאלצים מדי יום לעסוק בתפקיד הכי נורא בעולם: זיהוי החללים. רעייתו של אחד מהם מספרת בכאב על הדאגה לנפש והחרדה: "אצלם אין מתנדבים שבאים לפתוח מנגל"

חדשות כיפה הודיה רגב 18/10/23 13:18 ג בחשון התשפד

"בעלי משרת בתפקיד הכי איום במלחמה - והתרומה היחידה שיקבל זה כפפות ואקונומיקה"
חיילי הרבנות הצבאית במחנה שורה לזיהוי החללים , צילום: Tomer Neuberg/Flash90

בעלי משרת בתפקיד צמוד לרב הראשי בצה"ל, הרב אייל קרים. לנוכח כל הסרטונים המלאים בוואסח ובמורל גבוה של החיילים, חשוב לי להעלות את המודעות לכל אותם החיילים שעושים את התפקיד הכי קשה בעולם, ושם אין מורל גבוה ואפילו לא נחים לרגע.

אני זוכרת, כשדניאל חזר לאפטר אחרי כמה לילות וימים שלא ראיתי אותו, דאגתי לנפש שלו כאילו הוא היה בתוך עזה ממש. הוא הסתכל עליי במבט עייף ואבוד ואמר לי: "אני מתעסק רק ברוע של המלחמה. ברוע הכי אכזרי שיש. במוות שלא נראה פה מעולם". נשמתי עמוק, הסתכלתי עליו ורציתי לבכות.

אי אפשר לדמיין מה עובר על החיילים שמזהים את הגופות

מספיק להיות כמה דקות לידו כדי להבין קצת ממה שעובר עליו בתפקיד הכי איום במלחמה.

משפחות שכולות שמרימות אליו טלפון בתחנונים כדי שישחררו גופה של היקר להם מכל. הן מגיעות לקצה (ושלעולם לא נדע) ודניאל צריך לענות להם בנחת, ברוגע ובהבנה אין סופית וחמלה, למרות ובגלל הכל.

לעבור עם חותמת על מאות מסמכים שקובעים רשמית את זהות החלל.

להיות, להריח, להרגיש כל סיפור של גופה וגופה.

לנסות להתנתק אבל זה בלתי אפשרי לנוכח המראות.

לספוג ביקורת על קצב שחרור הגופות למרות שהם לא מפסיקים לעבוד. חלק מהגופות במצב נורא כל כך, עד שקשה לזהות אותן על גבול הבלתי אפשרי.

לפעמים הוא צריך לומר לאב שכול, עזוב, אל תיכנס לראות את הבן שלך במצב הזה. עדיף שתזכור אותו כמו שהוא היה. כשאני מתקשרת אליו בהיסטריה לספר לו על קרוב שנרצח והוא עונה לי בשקט: אני יודע, טיפלתי בו אישית.

מתנדבי זק"א בעוטף עזה |

מתנדבי זק"א בעוטף עזה | , צילום: זק"א

התרומות היחידות הן אקונומיקה וכפפות

אצלם לא תראו מתנדבים שבאים לפתוח שולחן. אין מעגלי שירה מחזקת או תרומות של אפוד קרמי וציוד טקטי. התרומות הרלוונטיות היחידות הן אקונומיקה וכפפות. אצלם כנראה שהקב"ן יעבוד שעות נוספות.

אצלם אין אימונים וריצות שטח, יש ריצות להספיק כמה שיותר שחרור גופות והבאתן לקבורה. לשמוע שב"ה יצאו היום הרבה לוויות, ובאופן אבסורדי לשמוח על כך. אין ריח של קפה שחור בבוקר יחד עם כל החברים לפלוגה, את הריחות אצלם אי אפשר להעלות על האף והדעת.

ואני בינתיים בבית, עם הילדים המתוקים שלנו, יושבת ודואגת. משתגעת מחרדה לנפש המיוחדת של בעלי היקר, רק שלא תינזק. וכשרוצים להרגיע אותי ולומר: לא נורא, בעלך לא בקו האש. אני עונה: בעלי בקו האש על הנפש שלו.

הכותבת נשואה לאיש קבע שמשרת ברבנות הצבאית חמש שנים. הם הורים לשניים ומגוררים בגדרה.