דעה קחו אחריות אישית ואל תפחדו לוותר

נראה לי שאם נעשה רשימה של כל הדברים הכי שנואים על בני האדם, יתנוסס בראש הרשימה או קרוב לשם, הצורך לוותר. אף אחד מאיתנו לא רוצה לוותר.

הוויתור נתפס פעמים רבות כמעשה של רציה, הנובעת מחולשת אופי, או כמענה לכוח חיצוני המופעל על האדם. לכן, ויתור מתפרש בעצם ככניעה.

בכלל, בישראל, הקללה הכי נוראית היא "לצאת פראייר". ולוותר, זה קצת לצאת פראייר.

גם בזוגיות, מי שמרגיש שוויתר, מרגיש שנלקח ממנו משהוא. והתחושה היא של החמצה, של אובדן, של חוסר הוגנות. משם, הדרך לריב הבא ולהתעקשות בלתי הגיונית היא מאוד קצרה.

אבל האם ויתור חייב להיות כניעה?

זוג עדיין מורכב משני אנשים

כששני אנשים מתחתנים, עומדת בפניהם משימה קשה, והיא להקים בית משותף. על מנת לעמוד במשימה בהצלחה, הם צריכים להשתנות. הם צריכים להפוך משני אינדיבידואלים, לזוג אחד. זוג עדיין מורכב משני אנשים, אבל הוא מהווה בריה חדשה בעולם.

בתהליך ההתהוות של האיש והאישה לזוג, הם משתנים. כל אחד מהם לומד לפרש את המציאות באור חדש, ולפעמים כתוצאה מזה הם גם זונחים הרגלים ואפילו ערכים שונים, ולובשים חדשים.

מי שער לתהליך ההשתנות שלו מבודד לזוג, אינו מרגיש שוויתר. הוא מרגיש שהוא חלק מתהליך שגדול ממנו. יתרה מכך, הוא חלק מתהליך שחשוב ממנו. הוא לא מרגיש "מוותר" אלא משתנה וצומח.

ואיך נראה תהליך התהוות של עם?

בספרה "דמותו של מנהיג", מצטטת ההיסטוריונית אניטה שפירא מתוך מכתבו של בן גוריון לזלמן ארן, מי שהיה שר החינוך במשך 15 שנים. בן גוריון כותב לו כך: "מאות שנים נישאה שאלה-תפילה בפי העם היהודי, התימצא מדינה לעם. איש לא העלה על דעתו את השאלה המחרידה, היימצא עם למדינה לכשתקום".

תהליכי הגיבוש הללו הם הדרגתיים ואיטיים

כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, עם ישראל הוא עם בהתהוות. לעם שהגיע מכל קצוות תבל, דובר 70 לשונות, חוגג 70 תרבויות, וחרד משבעים פוסט טראומות שונות - זוג עדיין מורכב משני אנשים, אין עדיין מסורת שלטונית מגובשת, ואין אפילו תודעת ריבון.

תהליכי הגיבוש הללו הם הדרגתיים ואיטיים, והם דורשים השתנות של כל הצדדים, על מנת שתהיה "התרכבות", כלומר, הרכבה של כל הקבוצות לקבוצה אחת. וכמו שזוג עדיין נושא בתוכו שניים, אבל מהווה בריה חדשה בעולם, כך גם עם ישראל, עדיין יישא בתוכו קבוצות, אבל יהווה בריה חדשה.

המאבק סביב הפלת הממשלה או הרפורמה המשפטית (שכל אחד יחליט לבד על מה המאבק), גרם לנזקים אדירים לעם ישראל ולמדינת ישראל. הנזק העיקרי והחשוב מכולם הוא תודעת הפירוד והמחשבה השטנית כאילו המאבק אינו בין "אחים" אלא בין "אזרחים". ברגע שאין תודעה של אחדות, קל למסמס רגשות של אהבה ואמפתיה, לשבור את האמון, ומכאן הדרך לעזאזל קצרה מאוד.

הפגנות בתחנת תל אביב השלום נגד הרפורמה, צילום: Chaim Goldberg/Flash90

בשנה הבאה נוכל להגיד לעצמנו שחווינו משבר

מי שרואה את התהליך ההיסטורי שאנו מצויים בתוכו, אינו יכול לחשוב במונחים של פראייר, וגם לא במונחים של הכרעה או הכנעה, אלא במונחים של התחדשות ו"התרכבות" של עם.

השנה לראשונה נתתי את דעתי לכך שהווידוי שאנו אומרים הוא ברבים "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי ולשון הרע". כמה שזה מדויק השנה. כן, כולנו אשמנו, ולא חשוב כרגע מי יותר. כולנו בגדנו, כולנו גזלנו וכולנו דיברנו דופי ולשון הרע. אפשר להמשיך עם הרשימה.

אם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות אישית על תהליך הבניה של עם ישראל, וייתן לזה מקום בתוכו ובביתו, אולי בשנה הבאה נוכל להגיד לעצמנו שחווינו משבר, אבל יצאנו ממנו מחוזקים. אני לא רוצה לדמיין מה יקרה חלילה אם לא נעשה כך, ואם כל אחד ימשיך להיאבק על עמדותיו, כאילו אין לנו "שלם" שאנו מחויבים - על ידי הדורות הקודמים ועל ידי הדורות הבאים - לשמור עליו.

אז השנה, אני מאחלת לי, ומאחלת לנו, את האומץ לוותר.

---------------------------------------------------------------------------------------

הכותבת היא יו"ר תנועת "אימהות למען ישראל".

הטור מתפרסם במסגרת "הסוכה החברתית" המחברת בין כל המגזרים בחברה הישראלית, של היזמת החברתית, עו"ס אושרת משרקי. נושא הסוכה השנה: 'האומץ לשנות'. אוסף סיפורי אומץ מכוננים מכל הקשת החברתית, במטרה להעניק כוחות לזקוקים לחיזוק שרירי האומץ.