אני מחוברת לקב"ה, אוהבת את הדת, משתדלת לקיים מצוות ככל יכולתי, אבל לפעמים אני מפטנזת על לצאת בשאלה רק כדי להיפטר מהסעיף הזה: לארח משפחה לשבת או חג שלמים.
תהיו איתי רגע. הרי איזה כיף זה לארח משפחה מהיישוב או מהשכונה שלכם? הם באים לארוחה, יש התגבשות נחמדה, אוכלים, מפטפטים, הילדים משחקים יחד או רבים יחד, וכשהארוחה נגמרת מקפלים את השולחן והאורחים מתקפלים לביתם. את ואישך רשאים לרכל על האורחים ועל האינטרקציה איתם ולישון צהריים בשלווה, ואותו הדבר גם כשאתם מתארחים, וחוזרים בסופה של הארוחה ללון במיטתכם המוכרת והאהובה.
24 שעות ביממה, בלי שום נתיב מילוט לאף אחד מהצדדים
לעומת זאת, (ואני יודעת שאני יוצאת כאן אנטיפטית שונאת אדם, אין לי כוח להתגונן בכך שאני עוסית שמבזבזת את כל טוב ליבה בעבודה ושאר תירוציי הקלושים), מכירים את זה שמגיע חג, ואתם גם ככה עם לשון בחוץ כי כל הילדודס הסתובבו לכם בין הרגליים בערב חג ובישלתם בלי הפסקה? עכשיו בואו תדאגו לסידורי לינה לכולם, תארחו את המשפחה ל-3 ארוחות מלאות, תגישו, תסדרו, תטאטאו, תשמעו את הצרחות של ילדיהם בשילוב אלו של ילדיכם, כל זה במשך 24 שעות ביממה, בלי שום נתיב מילוט לאף אחד מהצדדים. את קמה מהשנ"צ ונחשי מי שוב על הספה? חמותך. תענוג, נכון?
איזה כיף היה אם הם היו יכולים לבוא לארוחת ערב ראש השנה ולנהוג בסוף הארוחה לביתם. לשבת יחד לארוחה משפחתית מגבשת עם כל הסימנים, ובסיומה לעלות על המכונית ולנסוע הרחק למקום מגוריהם. להגיע למיצוי ולא למחנק, לסיים ככה בטעם טוב של תפוח בדבש, בלי לחשוש מכך שיגיע גם העוקץ.
הכי אני אוהבת את השקט שמשתרר אחרי שהאורחים הולכים
האיש שלי נוהג לומר: "אבל שבת שלמה זאת הזדמנות הרבה יותר משמעותית להיפגש כמו שצריך ולדבר ולהתגבש", ואני עונה לו על זה בדרכי העדינה: אין. שום. צורך. להתגבש. יתר על המידה. אני אוהבת לחוות בקטנה, ולהשאיר טעם של עוד . והכי אני אוהבת, את השקט שמשתרר אחרי שהאורחים הולכים. כשזה שבת שלמה, לוקח הרבה זמן להגיע לרגע הענוג והנכסף הזה.