לצערי, כבר מגיל צעיר גדלתי באווירת האינתיפאדה השנייה והפיגועים היו דבר שבשגרה. שכנינו המתורבתים היו יורים על היישוב ועמדות של טנקים ומסוקים של צה"ל היו פרושות בכל מקום. בעודי ילד בן 6, אמא של חברה שלי מהגן, רינה דידוסקי הי''ד, נרצחה יחד עם אליהו בן עמי מעתניאל בידי מחבל שירה מרכב חולף. בעלה וששת ילדיה נשארו מאחור. לחברתי מהגן לא הייתה אמא שתקבל את פניה בבית. יש לציין שבאותן השנים גם במרכז הארץ היו מתפוצצים אוטובוסים בירושלים ובתל אביב באופן כמעט קבוע.
הרכב בזירת הפיגוע, צילום: Chaim Goldberg/Flash90
כשהייתי ילד בן 11, נרצחו אביחי לוי ואביעד מנצור הי''ד. חצי שנה לאחר מכן נרצח יוסי שוק הי"ד. בכל הפיגועים הללו מסע הלוויה יצא מהאמפי ליד בית הכנסת. שוב כולם בכו וכאבו ושוב הגיעו חברי כנסת לדבר ולהבטיח הבטחות ריקות מתוכן שמסתכמות בתפיסת המחבל. בכל המקרים נשארו לבבות שבורים של משפחות.
חמש שנים לאחר מכן, באלול תש"ע, נרצחו ארבעת חברי הישוב: יצחק וטליה אימס, כוכבה אבן חיים ואבישי שינדלר. כל אחד מהם היה עולם ומלוא ואור שעומד בפני עצמו ומשפיע על כל סביבתו. אני עצמי הייתי בדרכי הביתה ופספסתי את הפיגוע בכמה דקות, כפי שקרה לי לא פעם במהלך השנים.
בכל פעם נבחרי הציבור מצאו מישהו אחר להאשים
אירועי טרור רבים מספור עברו עלינו. גדלנו למציאות שבה היה ברור לנו שאנו נמצאים פה בשם הערכים וכקו הגנה ראשון של המדינה. היה ברור לנו שחלק מהדברים הם תוצאה של אוסלו הארור. בכינו, כאבנו, התפללנו ונלחמנו למציאות טובה יותר. בכל פעם נאלצנו להתאכזב מחדש. בכל פעם נציגינו מצאו מישהו אחר להאשים. אוסלו, בג''ץ, ממשלת שמאל.
בכל אחת מהאשמות הנ"ל היה כנראה חלק מהאמת. כל פעם קיבלנו הבטחה אחרת שבמקרה הפחות טוב היתה ריקה מתוכן או חזרה על הבטחות העבר, ובמקרה היותר טוב הייתה כעין פלסטר קטן על פצע גדול. אני מסתובב בידיעה שבכל שניה אני עלול להיתקל בפיגוע. כמו רבים אחרים אני מתלבט האם לשאת את האקדח עמי, או לנסות לשמור על שפיות בלעדיו.
גננת מוערכת נרצחת לנגד עיני בתה הקטנה
לאחר הקמתה של ממשלת הימין בחורף האחרון, היינו בטוחים שסוף סוף תשתנה המציאות וההבטחות של נציגנו על משילות יתממשו. במיוחד לאור העובדה שחוץ מחברי הליכוד יש לנו גם את נציגי המגזר, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר עם שאר חברי התנועה. הם מכירים את המציאות והתחייבו לשנות אותה. אך לצערנו בשנתיים האחרונות, ובפרט בשנה הזו, יש יותר נרצחים מטרור מאשר היו במהלך כל השנים מאז האינתיפאדה השניה. גם הפעם הממשלה זורקת את האחריות לגורמים אחרים.
עוד אירוע טרור בחודש אלול, והפעם נרצחה בת שבע ניגרי הי"ד אל מול עיני בתה הקטנה כשכל פשעה הוא יהדותה. אשת חסד מדהימה, בעלת חיוך, גננת שעבדה בעבר עם הנוער ואימצה כמה פעמים ילדי אומנה וגם עליה לא אצליח לפרט מספיק. גם בפיגוע הזה החליטו שנרמול חייהם של הערבים קודם לחיי היהודים, בנו כיכרות בצומת הכבשים למרות ההתרעות של הישוב בנושא. התוצאה לפנינו.
נפרדים מבת שבע ניגרי הי"ד, צילום: Chaim Goldberg/Flash90
במסגרת עבודתי אני מחנך כיתה בירושלים, וכמו שאני אומר לתלמידיי: לא לאנרכיה, כן לשינוי מתוך המערכת. פשוט, אם כל אחד יעשה כרצונו, לא תהיה לנו מדינה. אבל נראה האנרכיה כבר פה בכל תחום, והציבור המתון ממשיך לסבול בלי תגובה של המדינה. הדרך היחידה לעצור את האנרכיה היא באמצעות משילות, בדיוק כמו שהבטיחו נבחרי הציבור.
פיגוע רודף פיגוע ואנו חוזרים לשמוע את אותה רוטינה
הבעיה המרכזית בארץ אינה הכלכלה או מדיניות החוץ אלא הרפיסות, חוסר המשילות וחוסר ההרתעה. התרגלנו למציאות הפגומה הזו. לא שווה להשאיר ממשלה יציבה בכל מחיר, אם אין שינוי מדיניות. במה הממשלה הזו טובה מקודמתה?
פיגוע רודף פיגוע ואנו חוזרים לשמוע את אותה רוטינה "ידנו תשיג את המרצחים". במקרה הטוב זה נגמר בהריגתם ובמקרה הרע בהכנסתם לבית מלון על חשבון המדינה עם משכורת של הרש''פ לפי כמות היהודים שנרצחו. לא זאת בלבד, מאפשרים להם ביקורי התייחדות כדי להרבות רוצחים כמותם- השתגענו?
תחושת הביטחון של היהודים בארצם כבר לא מורגשת. נעים יותר לטייל ולהסתובב בחוץ לארץ בשבילי ארצנו. כדי לשנות את המצב דרושה תגובה מידתית אמיתית שתגמר את הטרור ותחזיר את המשילות. מדוע לא הורגים את המחבלים או מכניסים אותם למאסר עולם בצינוק (למשל כמו שעושים לבן אוליאל) בתת תנאים?
מדוע לא מגלים את משפחתם לעזה תוך הריסת בתיהם וסיפוח רכושם ושטחם למדינה? מדוע לא משטחים את הבתים והחניות שליד הכביש בחווארה כדי להרחיב את הכביש? בכך ניתן למנוע את עצירת הרכבים היהודים בתוך ההמון הערבי ואת הפיגוע הבא וגם תצא אמירה ברורה שתיצור הרתעה - כפר שיוצא ממנו פיגוע או שהוא חוגג את הפיגוע יפגע בעצמו.
נשבר לנו מהמציאות הזו
מדוע כשיהודי הולך בשבילי הארץ הוא מוטרד בגלל יהדותו ואף אחד לא עושה דבר כנגד המפגעים הערבים הישראלים או הפלשתינים ? מדוע הם יכולים ללכת עם חולצת m16 שברור מה כוונתה ?
איך חבורת נערים ערבים יכולים לעצור באמצע הכביש ולהסתער על רכב יהודי באמצע המדינה ללא תגובה רצינית? האם אנו נמצאים במדינה ערבית או מדינה יהודית?
הזכות לביטחון ובטח ובטח הזכות להיות יהודי חופשי בארצו במדינה יהודית דמוקרטית, קודמת לזכות הפרט/השוויון/חופש התנועה והמיעוט שיש לערבים. מי שלא יודע להיות נאמן למדינה המדינה אינה צריכה להיות נאמנת אליו. אנא מכם, מצאו פתרונות למשילות ברורה, למחיר כבד למפגעים ולמצב הישראלי יהודי פלשתיני (יש לכך מספר פתרונות אפשריים גם אם לא מושלמים). נשבר לנו מהמציאות הזו. גם אם לא מושלמים). נשבר לנו מהמציאות הזו.