האמת היא שהסיפור הזה מתחיל עוד לפני א' אלול ה'תשס"ה-2005, הוא מתחיל שנה קודם לכן עם החיפושים אחר ישיבת הסדר בה אלמד גמרא, תנ"ך וגם קצת אמונה ומוסר. אחרי מסע קצר הגעתי ללמוד בישיבת ההסדר בית אורות שבזמנו עמדו בראשה הרב דני איזק והרב אלחנן בן-נון, ישיבה על הר הזיתים עם אנשים מדהימים ואווירה נפלאה.
אבל לבית אורות הגעתי כי הייתי חלש, חלש אופי וחלש גוף. לבית אורות הגעתי כי הייתי "ילד טוב" בן 18 שגדל בישוב קטן, כי הסתובבתי עם תחושה שמצפים ממני ללכת לישיבה, הרגשתי שסוללים לי דרך שאני לא חפץ בה כלל וכלל.
בלילה הראשון בישיבה שכבתי במיטה ושנתי נדדה, וידעתי, ידעתי שזה לא המקום שלי. הנפש שלי לא נתנה לי מנוח והיתה שבורה. וכתבתי כך במסרון לאמי היקרה, שישיבה זה לא בשבילי. היו לי חברים, למדתי ונתתי את כל כולי לתורה, והשתדלתי. מאוד השתדלתי ויעידו חבריי ואולי גם מוריי ורבותיי.
שנה וחצי אחרי התגייסנו החברים ואני לצה"ל. גדוד 51, חטיבת גולני. וידעתי, ידעתי שזה לא המקום שלי. ואני לא זוכר אם כתבתי כך במסרון לאמי היקרה, אולי באיזו שעת ת"ש נשכחת. והשתחררנו.
גרסה קודמה שלי, בייניש בגדוד 51.
חזרנו לישיבה ולמדנו גמרא, תנ"ך וגם קצת אמונה ומוסר. אבל אני? ידעתי שזה לא המקום שלי. הנפש שלי לא נתנה לי מנוח והיתה שבורה. ארבעה חודשים ניסיתי, ארבעה חודשים שבסופם עשיתי את דרכי לרחוב המלך קינג ג'ורג 54, משרדי איגוד ישיבות ההסדר. חתמתי ויתור.
חזרתי לצבא בשעת לילה מאוחרת. עליתי לאוטובוס של הפלוגה שאותה עזבתי ארבעה חודשים קודם לכן. "אתה רציני?", "אין לך מה לעשות?", אני לא הייתי חוזר" – אלו היו תגובות קבלת הפנים. לא רציתי לחזור לצבא, אבל גם לא רציתי לבזבז את הזמן בישיבה. והנפש, לא היה לה טוב בישיבה והיא דחקה בי. ואז, שבועיים, לילה אחרי לילה, הייתי נכנס לבית הכנסת של בסיס האימון "אל-פוראן" ובוכה את נשמתי. קצת ילד מטריה. קצת עטלף עיוור.
אם לסכם, אז גם בחלקו השני של השירות הצבאי הרגשתי שאני יכול להועיל לעם ישראל במקום אחר, אבל שם למדתי נתינה מהי, עזרה, שם התחלתי להקפיד על ציצית ועל לימוד תורה יום-יום. שם בניתי קצת אופי וגם קצת את הגוף. שם הסתיים אותו א' אלול.