בשבוע שעבר, בהופעה של שולי רנד, המזוהה עם חסידות ברסלב, הנגנים החלו לנגן את ניגון "צמאה" החב"די. רבים בקהל המהמו יחד את ניגון הכיסופים וחשמל מילא את האוויר. אפשר להעריך שלא כולם ידעו שהניגון מלווה במילים הללו מספר תהילים (פרק סג, פסוקים ב-ג): "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ".
-
עוד באותו נושאצדיק: שולי רנד עצר באמצע המסיבה וקרא מגילה לכולם
08/03/23 18:01
לו ידעו את המילים, ספק אם פשר המילים היה משותף להם. האינטרפרטציה לניגון ששרו חסידים במשך דורות מופיעה בתל אביב, כשעל הבמה נמצא גם שלומי שבן, והמילים הן מילותיו המתארות את המסע במדבר, כשלכולם ברור כי "זאת דרך ארוכה לכנען". עכשיו כל הקהל שר את אותן המילים, אך האם יש הסכמה על משמעות השיר בימינו אנו?
שולי רנד צילום: אריאל אוחנה
האם האחדות שעל הבמה יכולה לפרוץ החוצה?
בין השירים שולי רנד מדבר על חוויותיו הדתיות לאורך השנים ועל המצב הפוליטי והחברתי כיום. "היצירה המשותפת והאהבה הן המפתח להצלה מהמצב הקשה", הוא אמר, ואני שאלתי את עצמי האם האחדות שעל הבמה יכולה לפרוץ החוצה, אל המציאות המעשית, ושמא המרחב האמנותי הוא סוג של אקס-טריטוריה, שרק בה סוג כזה של שלום יכול להתקיים? ואולי, רק לשם כך נועדה האמנות, כדי שיהיה לפחות מרחב אחד בו יצירה ואהבה פותרות את הבעיות?
עברו ימים והתבהר לי עוד משהו. חב"ד הם ראשי תיבות של "חכמה-בינה-דעת", ויש משולש אחר רווח במחשבת ישראל: "מחשבה-דיבור-מעשה". שאלה משמעותית שנחלקו בה פילוסופים ומקובלים היא מקומו של הרצון - האם הוא מעל למחשבה או בין המחשבה והדיבור. בהקשר הנוכחי, דומני שהרצון קודם למחשבה.
להתעלות מעל הייחוד האישי והקבוצתי ולכוון מבט אל הגורמים המאחדים
הניגון, הכמיהה והכיסופים, הקדם-מילוליים, הפרה-רציונליים, מאוד מופשטים, והעמימות הזו מאפשרת לבעלי ניגודים לחוות אחדות. המחשבות יותר מצומצמות, וכאן כבר יותר קשה להתאחד, משום שהפערים הולכים ומתגלעים, וכאשר המחשבות גם מוצאות את ביטויין המילולי הפערים הולכים וגדלים, ועד שעוברים לשלב המעשים כבר חשים שתהום פעורה בין בעלי המחלוקת, ואין להם משותף.
אמונת הייחוד, זו הרואה את האל לא רק כאחד במובן המספרי, אלא גם כמאחד את הברואים, מכוונת אותנו להתעלות מעל הייחוד האישי והקבוצתי ולכוון מבט אל הגורמים המאחדים אותנו עם מי שרחוקים מאיתנו ברעיון ובמעשה גם יחד.
ההפגנה בירושלים, נגד הרפורמה צילום: Shir Torem/Flash90
מרחבים רוחניים, הם מרחבים שמצליחים לרדת אל שורשי הקיום האנושי
בזמן האחרון יש הרבה מאוד יוזמות שיח המזמינות לשיחה אנשים בעלי דעות שונות ואשר רוצים לפעול למען מציאות שונה. איני כופר בחשיבות מפגשים שכאלה. גם אם לא ישפיעו על הצעדים המעשיים של הפוליטיקאים, הם כנראה יזיזו את הלבבות של המשתתפים, ואולי זה אפילו יותר חשוב. אבל אולי, רק אולי, כדאי שבמפגשים מעין אלה יהיו כמה רגעים של שירה משותפת, ואולי של ניגון ללא מילים.
מרחבים רוחניים, כמו המרחב האמנותי והמרחב האמוני, הם מרחבים שמצליחים לרדת אל שורשי הקיום האנושי ולעלות מעל הייחוד האישי. יתכן שלפעמים אנו צריכים לסגת מהמאמץ המעשי, לא לנאום, אלא לחזור להמהום, לרצון, לכמיהה ולכיסופים, לתפילה לטוב והמתוקן מבלי לתת פירוט קונקרטי. יוזמת יום הצום והתפילה היא סוג של קריאה קמאית. הצטרפו, יחד נביא מזור.
הרב ד"ר אביעד יחיאל הולנדר הוא חבר ארגון "בית הלל - הנהגה רבנית קשובה" וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות.