דרושים בלמים: השיח הכוחני בפוליטיקה ובתקשורת יוביל אותנו באופן בטוח לתהום

אנו בימי שיא של שיח כוחני בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב. זהו שיח שמכופף זרועות, בז לערכי הזולת (ומנהיגיו), שיח שלקח לקצה את הסלוגן "האחר הוא אני", אני ואפסי ואין עוד מלבדי. התחושות קשות ובמרחבים רבים. הגענו לקצה ועכשיו הכרסום הזה נוגס תחתינו

חדשות כיפה רוחמה גבל רדמן 15/01/23 12:52 כב בטבת התשפג

דרושים בלמים: השיח הכוחני בפוליטיקה ובתקשורת יוביל אותנו באופן בטוח לתהום
רוחמה גבל רדמן, צילום: נעם פיינר

חדי השמיעה, וגם אלה שפחות, שומעים כיצד אנו מכרסמים עצמנו לדעת בנגיסות תאוותניות. הפגיעה העצמית היא באתוס המשותף והרחב של החברה הישראלית כולה וביתר דגש, של הציבור היהודי במדינה הזו שהקמנו להיות ושהתחייבנו לעצמנו להיות. נדמה שאבדו הבלמים.

אנו בימי שיא של שיח כוחני בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב. זהו שיח שמכופף זרועות, בז לערכי הזולת (ומנהיגיו), שיח שלקח לקצה את הסלוגן "האחר הוא אני", אני ואפסי ואין עוד מלבדי. התחושות קשות ובמרחבים רבים. הגענו לקצה ועכשיו הכרסום הזה נוגס תחתינו. זה לא חצץ מה שנופל אל תוך התהום. גם לא מדרון חלקלק בו מתגלגלים סלעי קיום שהתנתקו.

זה אנחנו. אנחנו עצמנו!

גדלתי תוך חינוך לאחריות ולאזרחות טובה ומיטיבה, כך אני מחנכת את ילדיי ואת תלמידיי ותלמידותיי. הערכים האלה הם נר לרגליי גם בהובלת תהליכים חינוכיים  מול צוותי הוראה. אין סתירה בין חינוך לנציגות פוליטית, לבין חינוך למעורבות של שותפות. אין סתירה  בין תיעדוף והכרעה, לבין  הסכמה על  אחריות אישית וציבורית, בין עצמאות מחשבתית השומרת על עירנות אזרחית לבין מחוייבות ל'ביחד'.  אפשר וחייבים גם וגם.

תפקידם של המחנכים הוא לגדל את הדור הבא כדור ערכי, חזק ואמיץ. דור מוביל אך גם ביקורתי. מלא אחריות ומחוייבות אך גם עצמאי ואוטונומי. אין סתירה בין הדברים, להפך. מדובר בבלמים הכרחיים המייצרים איזונים חשובים.

לא כל מחשבה, קולנית ככל שתהיה, צריכה לפרוץ החוצה בקול רעש גדול

אנו שואפים לחברת מופת יהודית ודמוקרטית, שורשית ומחוייבת ליהדות ולערכי עולם. חברה שבתוך שלל ויכוחיה יודעת לנהל את היחד שלה ולהיבנות בו. יש לפנינו עוד דרך ארוכה מול שלל האתגרים ובפרט המצב החברתי ההולך ומחמיר.

שאיפה זו צריכה להתקיים ברמה האישית והלאומית גם יחד. הפרויקט הציוני הוא אחד הפרויקטים החשובים של עם ישראל בכל הדורות. כיצד יתכן שאנחנו מחריבים נתחים ממנו במו ידינו? על כולנו מוטלת אחריות גדולה לשמור על כללי השיח הפוליטי והציבורי. לא כל מה שחושבים-אומרים, לא כל מה שאומרים-כותבים, לא כל מה שכותבים-מפרסמים!

"אנו בימים של פטישים קטנים ומהלומות גדולות, והערצה קולנית (וגלותית בעיניי) לדברים חדים וברורים עם דפיקות על שולחנות"|

לא כל מחשבה, קולנית ככל שתהיה, צריכה לפרוץ החוצה בקול רעש גדול. זה נכון מול תלמידים, ונכון כפליים למובילי ציבור ופוליטיקאים.  מותר, ואפילו חובה, לשהות במחשבה, כואבת ככל שתהיה. עלינו להבין מה הערך המרכזי שחשוב לנו להעביר, ובמיוחד – באיזה אופן נכון לומר את הדברים, כך שיביאו בשורת אמת לעולם ויפגשו בני אדם תוך רתימה לשותפות, ולא חלילה יגרמו לחרדה, איבה ושנאה.

יתכן, שגם אם נדבר באופן מכובד ואחראי לא נזכה להקשבה המיוחלת, אך וודאי שאם נצרח בבוז לא יקשיבו כלל. איש עוד לא הפסיד מהבחירה לצאת לזירה הציבורית לאחר ששקל את דבריו פעם נוספת באופן מחושב ואחראי. זוהי דרך בטוחה לגייס תומכים ושותפים לרעיון ולבנות חברה אזרחית יציבה יותר. אנו בימים של פטישים קטנים ומהלומות גדולות, והערצה קולנית (וגלותית בעיניי) לדברים חדים וברורים עם דפיקות על שולחנות. נראה כי כולם מנסים "לא לצאת פראיירים" ויהי מה. כוונות אלו מרצפות  דרך בטוחה לתהום, מתוך היחד הזה שמצטמצם והולך לו.

"משימת השפה המשותפת הולכת ונהיית משימת דור. הפוליטיקאים לא יובילו בזה, להם אין אינטרס"

אני חלילה לא מבקשת מאף צד לשתוק. כל מה שאני מבקשת זה רק לחשוב פעמיים לפני שמדברים. אף צד לא צריך לוותר על ערכיו, אך על כולנו מוטלת האחריות לחשוב מה אומרים ואיך, ובעיקר – מה המטרה. במקום לשמוע השכם והערב התנצלויות והסברים על כך שדברים לא הובנו כראוי (שם קוד לכך שההתבטאות הייתה פזיזה ומזיקה), אפשר וראוי לחסוך את התהליך הזה על ידי דיבור מדוד ושקול מלכתחילה.

האפשרות האחרת היא הפריבילגיה המדומיינת, שהגיע הזמן לדבר איך שבא לי על מה שקדוש לאדם אחר, כי יש לי כוח וצריך שאשתמש בו עד הסוף. שהגיע זמן כיפוף זרועות תוך גסות לב למצוקת אחרים. הפריבילגיה המדומיינת הזו, לא תעבוד לנו בחברה המורכבת שנקראת "מדינת ישראל". איך אני יודעת? כי זה לא פועל היום כפי שלא פעם בעבר. ההיסטוריה לימדה אותנו שעל זה ממש חרבה הארץ.

אני קוראת לברית של אחראים ואחראיות. כאלו שמבינים שעכשיו זה בידיים שלנו. אנו נצטרך למסור את המקל לדור הבא במירוץ השליחים הזה. עיקרו של המקל הזה הוא המחוייבות והאחריות לניהול חברה תוך בניית ושכלול המדינה היהודית והדמוקרטית. אין לנו זכות להתייאש, אין לנו רשות להניח את המקל אף לא לרגע קט.

משימת השפה המשותפת הולכת ונהיית משימת דור. הפוליטיקאים לא יובילו בזה, להם אין אינטרס. הישועה תבוא מההנהגה החינוכית, מאנשי שטח ומובילים חברתיים. ממלכתיות ואחריות הן לא מילים גסות, זאת המשימה שלנו ואין אנחנו רשאים להתבטל ממנה.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת יסודות במכללת הרצוג

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן