בישיבה התיכונית בה למדתי היה מורה ערבי, ומורות ומורים חילונים, ביניהם אחד האנשים הצדיקים ביותר שפגשתי בימי חיי. אף אחד לא הסתיר את אורח חייו, ואף אחד גם לא עסק בו יותר מדי. היה די והותר להספיק במתמטיקה, אנגלית, מחשבים או ספורט (טוב, שם לא באמת היה צריך להספיק משהו).
כולנו זה היה נראה כמו הסדר הנכון של הדברים, ורק הרבה הרבה יותר מאוחר בחיים הבנתי כמה זה לא מובן מאליו. הפחד הנורא מלפגוש אנשים בעלי אורח חיים שונה, השקפות שונות או דת שונה לא קשור לתורה או להלכה. הוא מלמד אותנו קודם כל על חוסר בטחון עמוק.
לא צריך שיהיה לך מורה חילוני כדי לחזור בשאלה
שוב ושוב חוזרת בחינוך הדתי ההשקפה שחינוך הוא אילוף, הכתבה של אורח חיים, שאם רק נצליח לעטוף באופן מלא בצמר גפן, ונייר אלומיניום, וקירות בטון, נצליח "לייצר" בוגרים עם המחשבות והדעות הנכונות. כאילו זה עובד, כאילו זה לא משיג את ההיפך הגמור, כאילו צריך מורה חילוני כדי לחזור בשאלה ולא אוטונומיה פשוטה.
מי שחושב שאורח החיים שלו משכנע, כדאי, רציונלי, טוב, לא מפחד כל כך מהשקפות אחרות. למנוע מפגש צריך רק מי שיודע שאין במה לשכנע או להסביר, שאין משמעות לטיעון רציונלי או לחינוך כהוא זה.
עצוב-עלוב לראות את מי שמספר לעצמו שהוא דתי-לאומי חזק ובטוח בעצמו מפתח כל כך הרבה חרדות מעצם המחשבה על מפגש כזה. לא רק בגלל הפוזה הרופסת שהוא חושף, אלא גם כי מתגלה לנו כיצד תוך כדי "מלחמת התרבות" הוא אימץ את עיקרי תמונת העולם של אותה תרבות בה הוא נלחם.
"כל מה שנשאר לאנשים שקיבלו את השקפת העולם הזאת, היא פוליטיקת זהויות"
מי שמפחד מעצם המפגש חושף בפנינו כיצד הוא הסכים זה מכבר לניתוח הרלטיביסטי של התרבות והמוסר, ולאותו גיוון פוסט-מודרני, וכל מה שנותר לו זה רק לברוח מהם. מי שחושב בכל זאת על אובייקטיביות מוסרית, ולא רואה ברב תרבותיות כורח אפיסטמולוגי ואתי, לא היה מצליח לייצר כותרת בסגנון "האם ישולבו מורים ערבים ורפורמים בחינוך הממלכתי דתי", ומי שהיה יודע שקוראיו פועלים לפי אמות המידה הללו לא היה חושב שהכותרת הזו תזעזע אותם. מי שבטוח בעצמו נפגש מתוך עמדה של כח ובטחון, ומי שרואה בעצמו מוביל ערכי לא מפחד מקיומה של חברה מגוונת.
אחר כך ילכו ויתפלאו למה ציבור שרואה עצמו כמנהיג לא מצליח להגיע להנהגה
לבסוף, כל מה שנשאר לאנשים שקיבלו את השקפת העולם הזאת, היא פוליטיקת זהויות. גם בהצדקות שהם מספקים לעצמם ולאורח חייהם, הצדקות שאינן חורגות מן הזהות, המוּלדת והכפויה כמובן, כנימוק הבסיסי ולעתים היחיד, אך בעיקר בסגנון ובטקטיקה. טקטיקה ושיח של מאבק ברוב שמנסה, לכאורה, לכפות את זהותו על המיעוט "שלנו" (כן, מסתבר שיהודים מסורתיים ודתיים, רוב אזרחי מדינת ישראל, הם בבחינת מיעוט נרדף), ונסיון "לחשוף" את שיטות הפעולה ו"לפרק" את ההגמוניה של ה"מדכאים". אחר כך ילכו ויתפלאו למה ציבור שרואה עצמו כמנהיג לא מצליח להגיע לשם. מחשבות שרק יפרנסו סיבוב חדש של תלונות על דיכוי.
איך בעלי החרדות מן המפגש של תלמידים עם חילונים מתנגדים לאחד ומצדיקים את השני?
מעבר לפופוליזם, ולאופורטוניזם האינטלקטואלי, מדובר גם בנהי צבוע ומתחסד. מי שיתלוננו, מאותן סיבות ומאותו פחד, על תקצוב תרבות יהודית, על תכני יהדות בצבא, על "הדתה" בבתי ספר חילוניים ועוד ועוד עשויים להיות מתויגים על ידי אותם אנשים כאנטישמים.
במקביל, מורים דתיים מלמדים כמובן בבתי ספר חילונים. חלקם מחנכים כיתות ואף מלמדים מקצועות יהדות. איך בעלי החרדות מן המפגש של תלמידים עם חילונים מתנגדים לאחד ומצדיקים את השני? אולי הם חושבים שחילונות היא לא באמת השקפה ערכית, אולי הפוסט-מודרניזם שלהם בלבל אותם לגמרי, ואולי בפוליטיקת זהויות כמו בפוליטיקת זהויות, השדה החברתי הוא מאבק שבו לא צריך לחיות עם בעלי השקפות אחרות אלא להכריע אותם.
גלעד הסה הוא עורך כתב העת דעות מבית תנועת נאמני תורה ועבודה