ההתמקדות בריקוד דגלים ביום ירושלים היא פספוס גדול

יום ירושלים שהתקיים אתמול ברחובות העיר, מעלה לדיון מחדש את סוגיית הריבונות בבירה. גילעד הסה מתנועת נאמני תורה ועבודה טוען כי אסור לנו לצמצם את העיסוק ביום זה רק לנושא זה אלא גם לחשוב על העתיד של ירושלים

גילעד הסה 30/05/22 09:59 כט באייר התשפב

ההתמקדות בריקוד דגלים ביום ירושלים היא פספוס גדול
ריקוד הדגלים, העיסוק בריבונות הוא פספוס, צילום: Olivier FItoussi/Flash90

בדיון אודות מצעד הדגלים של יום ירושלים נשמעות שתי טענות עיקריות. האחת, שמצעד הדגלים גורם לנוכחות משטרתית המגדילה את ריבונותנו בירושלים. השנייה, שעצם מצעד הדגלים הוא "הפגנת נוכחות" והעצמת הריבונות בעיר העתיקה. קשה לעתים להפריד בין שתי הטענות, הנאמרות בדיבור אחד, אך כאן אתייחס בעיקר לטענה השנייה. לגבי הטענה הראשונה אעיר בקצרה כי מגוף ראשון אני יכול להעיד כי כיום ישנה נוכחות משטרתית כמעט מתמדת ברחבי העיר העתיקה על חלקיה. לא צריך את מצעד הדגלים כדי שהשוטרים ישוטטו בחוצות ירושלים. זה קורה מאליו. נותרנו אפוא עם הטענה השנייה, זו שרואה בצעדה עצמה הפגנת ריבונות.



ובכן, זו טעות. האמנם מצעד אזרחי, הפגנת כוח אזרחית, מקיימים, בעצם היותם, את מושג הריבונות? אם נעביר את השאלה לתחומו של הפרט, הדבר ייראה כאבסורד. היה ושכן שלי עובר על חוקי המדינה והעיר, ואף מאיים עליי ומתנכל לי. העובדה שאכנס לביתו לצעוק כי ישנם חוק וסדר ואקח את ששייך לי, אפילו בליווי המשטרה, לא תגדיל את ריבונות המדינה, כיוון שהיא אינה פעולה שמבצעת המדינה או מי ממוסדותיה המייצגים את ריבונותה. העובדה שהריבון אפשר לי לנקוט בצעדים עצמאיים אינה הגדלת ריבונותו, אלא ויתור עליה, ועל סמכותו, כוחו ואחריותו כלפי אלו הנתונים תחתיה, שכני ואני כאחד.

הפגנה אזרחית, חוקית ורגועה ככל שתהיה, היא לעולם למול הריבון, לא מימוש של כוחו, והפעלת כוח אזרחי, גם אם הוא תואם למדיניות הממשלה או לרצון העם, לעולם אינו הפגנת ריבונות. ריבונות, כוחו של הריבון, השליט, מתבטאת בפעולתם של גורמי השלטון הנושאים את סמליו. לא בהתפרצות, ספונטנית או מתוכננת, של אזרחים התומכים ומעוניינים בו. אזרחים אלה אינם נבחרים ומייצגים, או פועלים מתוקף כוחם של הללו, הם אינם בעלי סמכות לאכוף את חוקי המדינה, ואינם נושאים באחריות להשלכות נרחבות של מעשיהם.

אחריות זו של הריבון אינה רק מימוש של כוחו. היא מחייבת מענה לכלל אזרחי המדינה וקבלת אחריות על עמי הארץ, לצד אחריות מוסרית על עצמנו. השיח הדתי לאומי בסוגיה כיום אינו משקף כיום את ההבנה שריבון חזק ויציב לא רק נאבק במיעוטים או פליטים, אלא מחויב גם לדאוג להם. חסרה ההבנה שמערכת היחסים בין הרוב הריבוני לבין המיעוט אינו יחס הדדי, אלא שעל הריבון מוטלות חובות ואחריות רבה יותר מאשר על המיעוט.

כך, חוסר הבנה של סוגיית הריבונות, פוגעת ביכולת לייצר אמירה מוסרית הפונה אל החברה היהודית והישראלית כולה. הפניה להפגנת הכוח בלבד מנווטת את הסוגיה החשובה הזו באופן הנוח ביותר למתנגדיה הגדולים של ריבונות המדינה היהודית, ולאלו המעוניינים להציג את ריבונותה כסוגיה של דיכוי וכיבוש. באופן זה, יום ירושלים כולו והשיח סביבו, משרתים בעיקרם את הסוגיות אותן מקדמים אויבינו. במקום להוות מוקד לעיסוק בירושלים, כיצד מחברים אותה לציבוריות הישראלית, מהם הערכים שהיא מייצגת, או אפילו דיון על התיקונים שעוד נדרשים בה, מצטמצם היום לעיסוק במצעד הדגלים ומסלולו והופך לסמל של מאבק לאומי בלבד, עובדה שממסמסת אותו עבור חלק גדול מן החברה הישראלית, וממקדת אותו בוויכוח על התנחלות, כיבוש ואלימות.

אם ברצוננו להפוך את יום ירושלים לבעל רלוונטיות ומשמעות לחברה הישראלית, אל לנו לצמצם את היום לעיסוק במה שמתנגדי המדינה היהודית היו רוצים שנעסוק בו, השאלה הלאומית ומידת הלגיטימיות שלה. עלינו למקד את היום בעיסוק במה שירושלים ראויה להיות, ועתידה להיות. מקום של קדושה, לנו ולכל העמים, מקום שמחייב אותנו לריבונות יהודית הכוללת עיסוק ואחריות על כלל המימדים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים, שמגשים את דברי הנביא "ציון במשפט תיפדה". הלוואי ונשכיל לחבר לכך את החברה הישראלית כולה.

גילעד הסה הוא עורך כתב העת 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה. 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר