הבעיה העיקרית בעיניי היא שהכפייה הדתית קצת שקופה עבורנו, הדתיים. אנחנו (וכשאני כותב 'אנחנו' אני מתכוון קודם כל 'אני') לא כל כך רואים כמה זה הזוי שבן אדם לא יכול להתחתן במדינה שלו רק בגלל שהוא כהן, למשל, שרוצה לשאת גיורת. אנחנו לא חווים על בשרנו את הטירוף של יום בשבוע בלי תחבורה ציבורית. באותה מידה אנחנו מתקשים למצוא יותר מדי אמפתיה כלפי מי שנדרשים שבוע בשנה להיפרד מן המאכלים האהובים עליהם בכניסה לבסיסי צה"ל.
-
עוד באותו נושאבג"ץ באולטימטום לצה"ל: מדוע לא לבטל את האיסור על הכנסת חמץ לבסיסים?
03/03/22 14:57
משום מה זה נראה לנו טבעי לגמרי. אנחנו לא ניגשים לזה כמו אימא של ילד רגיש לגלוטן ששולחת הודעה מתנצלת בוואטסאפ של ההורים ביום הראשון של הגן, אלא בביטחון מוחלט שזוהי הנחת המוצא. ואם זה לא מוצא חן בעיניהם, זו בעיה שלהם. מי ביקש מהם בכלל להיות חילונים?
זה בעיניי שורש הבעיה. ושורש התיקון שצריך להיעשות.
שום דבר לא יזוז בלי שנפקח את העיניים
גם אחרי שרואים את הכפייה, יש שיקולים נוספים שצריך לקחת בחשבון. הן שיקולים ברמת הפרט של הדאגה לחייל הדתי שגם הוא מגויס לצבא בכפייה ולא יעלה על הדעת שייאלץ לעבור על ההלכה, הן שיקולים כללים יותר של צביון ושל נראות במרחב הציבורי. שיקולים שדורשים הכרעות מורכבות ומתווים ופשרות.
אבל שום דבר לא יזוז בלי שנפקח את העיניים. וכשזה יקרה, כך אני מאמין, נמצא מולו עיניים אחרות, שנפקחות בחזרה.