"כל עולה שלא נקלט כראוי הוא כישלון נוראי שלנו"

ח"כ אורית סטרוק במסר חריף על החשיבות שבקליטת עולים וקשיי הפרנסה בהם הם נתקלים בארץ | ואיך כל זה קשור ליום פטירת רחל אימנו שיחול במוצאי שבת

ח"כ אורית סטרוק 15/10/21 12:01 ט בחשון התשפב

אורית סטרוק, צילום: Miriam Alster/FLASH90
אורית סטרוק, צילום: Miriam Alster/FLASH90

השבוע הזה, בו ציינו את שבוע העליה, צריך להיות שבוע של חשבון נפש עבור כל אחד מאתנו, ועבור כולנו כחברה. כולנו צריכים לשאול את עצמנו: האם עשינו די למען עלייתם לארץ של אחינו כל בית ישראל? או שתפילתנו מידי יום "ושא נס לקבץ גלויותינו" היא כציפצוף הזרזיר? הרי היום, בחסדי ה', הכח לקבץ גלויותינו מצוי בידינו: בידינו כמדינה להקצות לכך את כל המשאבים הדרושים, בידינו להגיע אליהם בכל ארצות פזוריהם ולקרוא להם לבוא ארצה, בידינו כחברה להירתם לקליטתם של העולים, בידי כל אחד ואחת מאתנו האפשרות, הזכות, וגם החובה להושיט להם יד, למצוא להם פרנסה, לחבר אותם חיבור אמיתי לקהילה. כל עולה שנקלט היטב בארץ - יביא אחריו עולים נוספים. וגם להפך, חלילה. גם להפך: כל עולה שלא נקלט כראוי הוא כשלון נוראי שלנו. האם אנחנו מרגישים את זה?
האם אנחנו מבינים שקיבוץ הגלויות הוא לא רק משאת נפש בתפילה, ולא רק פלא המתרחש לנגד עינינו - אלא גם מצוות-הדור המוטלת על כולנו?


(סטרוק: קליטת עולים יותר חשובה מישוב הארץ).

על הפסוק בפרשה "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל-ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים" (בראשית י"ז ח) אומר רש"י: "ושם אהיה להם לא-להים, אבל בר ישראל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" - הביטוי הזה, השגור כל-כך על פינו, כמה הוא מזעזע אותנו באמת? כמה אנחנו מוטרדים ממצבם הרוחני האמיתי של אחינו ואחיותינו הדרים בחוצה לארץ? לא רק אלה שחשופים לאנטישמיות, לא רק אלה שחשופים לסכנת התבוללות, אלא גם אלה ש"חיים טוב", שיש להם כסף בשפע, קהילה יהודית, חינוך טוב כביכול - כמה אנחנו כואבים את העובדה שהם בעצם חיים "כמי שאין לו א-לוה", שקיום המצוות שלהם כולו, מראשיתו ועד סופו, שם בחוצה לארץ הוא רק בבחינת "הציבי לך ציונים"? שהם בעצם צריכים להיות כאן, אתנו.



האם זה מה שעומד לנגד עינינו: איכות החיים האמיתית שלהם? או שאנחנו נוטים להסתכל יותר על הארנק שלהם, ומתייחסים אליהם כ"תורמים" יותר מאשר כאחים רחוקים שצריך להחזירם הביתה?

במוצאי שבת נציין את יום פטירת רחל אמנו, רחל ה"מבכה על בניה כי איננו" - איננו בלשון יחיד. כי כל יהודי ויהודי שעדין לא נמצא כאן, אתנו, בארץ ישראל, הוא מבחינת רחל אמנו "איננו", הוא חסר. וכך צריך שיהיה גם מבחינתנו.

האם אנחנו שמים לב מספיק לקשיי הקליטה של העולים שכן הגיעו לכאן? כמעט כל אחד מאתנו מכיר את סיפורי הקליטה הקשים במשפחתו-שלו: אבא של בעלי, למשל, עזב תפקיד של מנהל בי"ס בצרפת, וכאן בישראל נאלץ להתפרנס בגיל מתקדם מעבודה פיזית כמחסנאי. כמה מאתנו שמים לב כשזה קורה אצל השכן מעבר לכביש? כמה מאתנו מבינים שזו המצווה האישית שלנו - לעזור לו למצוא את מקומו בשוק העבודה, בחברה, בנבכי הביורוקרטיה הישראלית?

נס קיבוץ גלויות המתרחש לנגד עינינו מחייב אותנו לפעול עם א-ל, להיות חלק פעיל בקליטת העלייה. אם כולנו נהיה חדורים בתחושת הזכות והחובה העצומה הזו - רחל אמנו תוכל לשמוח בנו: "ושבו בנים לגבולם".

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר