פנה אלי מכר הבוקר בביטחון ואמר שמן הסתם אני שמחה על ההיתכנות של השיבה למנייני הרחוב בחגים הבעל"ט.
אז זהו שלא. ממש לא!
הוא הופתע מתגובתי הנחרצת, הברורה. וכעת התיישבתי לנסות להסביר, קודם כל לעצמי, מדוע לא, בא' רבתי: אז נכון. שיתפתי לא מעט על חוויות בלתי נשכחות של המניין המיוחד ברחוב שלנו שידע שמחות מתפרצות ומתוכננות, ימים טובים שהפעילו רחוב שלם ותפילת נעילה מרטיטה שכללה גם אנשים שלא היו חוצים את מפתן בית הכנסת בשנה רגילה. גם המקום שאפשר לנו, הנשים, לראות מה קורה בעזרת הגברים ולחוש חלק- היה טוב ומלמד. כל זה נכון. אך נכון היה לזמנו ולמציאות שנכפתה עלינו. אסור שנתרגל לקסם הזה ולנוחיות של להתפלל בנעלי בית..
יש דברים שאשמח שיישמרו מהחוויה הזאת. כך למשל בכל הנוגע למקומן של נשים בקהילה. לא להיבהל: בלי לשנות סדרי בראשית. רק לשים לב ולשמוע את הצרכים של היושבות בצד השני של המחיצה. בדומה, הלוואי שנשכיל לחזור לשיתוף הקהל כולו בשמחות באופן צנוע, בקידוש מינימלי ובשמחה גדולה, ועוד. אבל חייבים לחזור לשגרה, לבית כנסת שנועד לתפילה, למקדש מעט המיועד לקודש. לתפילה במזגן, לתפילת לחש נינוחה המאפשרת ריכוז ולשליח ציבור שינגן בנחת את המנגינות המוכרות. בסוף, גם עבור ילדינו, חוויות ילדות של בית הכנסת והתפילה בו מעצבות באופן משמעותי את העולם הדתי בבגרות.
הרצון שלי לחזור לבית הכנסת מתחבר באופן כללי לרצון עז שלי שהלימודים יחזרו לפורמט הפרונטלי, שאנשים יחזרו להיפגש פנים אל פנים ומתוך כך תפרח מחדש יצירתיות ושיתוף ועומק וגם חוסן. נכון שכולנו היינו מוותרים על העמידה בפקקים ועל הנסיעות, אך יש לזה מחיר. העדר מפגש חי לא מכניס אנרגיות, רק שואב. אם זה נכון לחיים בכללם, זה וודאי נכון לבית הכנסת, שעל פי ההלכה אמור להיות מוגבה מעל כל בתי העיר. אליו אמורות להיות נשואות עיני כולם , שם נכון שיהיה מרכז החיים היהודיים של הקהילה ושל כל אחד ואחת מהפרטים שבתוכה.
לצערי, תקופה כה ארוכה של בידוד וקורונה החלישה מאוד את הקהילה ואת החיבור בין חבריה. אם יש משהו הדורש חיזוק יותר מתמיד זה הקהילה שבמרכזה בית הכנסת. בדידות והעדר משמעות זה מתכון בטוח לייאוש מאתגרי החיים, וכאן באה המשימה: לחזור לבתי הכנסת, אך לחזור שונים:
לדאוג שיהיה חיבור עמוק ואמתי של כל החברים בבית הכנסת, גם כאלה שבימי הבידוד חשו על בשרם בדידות קשה, אלו שמעגלי התמיכה המשפחתיים והחברתיים שלהם לא נותנים מענה מספק, וגם כאלה שלא ידעו בדידות , אך התרגלו לרדידות ולריחוק מתוכן רוחני. אין לי מחקר אמפירי. כותבת על בסיס תחושה. תחושה שיש הזדמנות לשוב לבתי הכנסת עם רצון לחזק פעולות של תפילה, תורה וחסד של כל הגילאים. ואם ללמוד מניסיון של אחרים- יש לחדש תפקיד של רב קהילה בכל הקהילות העירוניות, דמות מנהיג מתאים שתיבחר בקפידה ותדע להוביל ולחדש את הרוח שכל כך חסרה לכולנו.
אז למה לחזור? כי יש משמעות לתפילה במקדש מעט ואין להיכנע לתכתיבי נוחות, כי יש לחדש את מקומה של הקהילה בחיינו, לחזק את החיבור לקודש שיכניס רוח לשגרת החיים של כולנו, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ילדים וטף.
ועוד שיקול בעד החזרה, חשוב בהחלט: המניין ברחוב היה אילוץ, ויש להודות לשכנינו החילוניים על הסובלנות והשותפות. אבל וודאי שאין זה פתרון אידאלי, ונחזור אליו רק אם לא תהיה כל ברירה אחרת. ומאיפה שלא נהיה- נתפלל להסרת המגפה ולצמיחה והתחזקות גם בהקשר הזה של בתי הכנסת..
הכותבת היא ראש המדרשה באוניברסיטת בר-אילן