חברת הכנסת עידית סילמן אך נכנסה לתפקידה כיו"ר הקואליציה ולפני שנוכחנו לדעת האם היא יו"ר קואליציה טובה או לא, נוכחנו בעובדה פשוטה: היא לא גבר.
ומכיוון שאיננה גבר, ומכיוון שזכתה והיא גם צעירה - זכות שמתחלפת עם השנים, מרשים לעצמם חברי כנסת שונים לכנות אותה בשמות, בכל פעם שמהלכיה כיו"ר וועדה אינם מוצאים חן בעיני מי מהם, לקרוא לה "ילדה קטנה", "תינוקת" עיין ערך ח"כ פורוש, וגם לצוות עליה "תעני כמו ילדה טובה", עיין ערך מיקי זוהר. שם. שם. ולהפטיר "מי את בכלל", מכיוון שהעירה לו על שאחר.
זה לא שהכנסת היא בית הספר לנימוסים והליכות מבית הדוכסית מקיימברידג' גם בימים כתיקונם, אבל נדמה לי שאף חבר כנסת גבר לא זכה לכינויים הספציפיים האלה, שמבטלים אותו כאדם בוגר שמקבל החלטות לפי עמדותיו והשקפותיו, והופכים אותו לפעוט חסר תבונה שתלוי במבוגרים לחסדיו.
הבחירה המעניינת הזאת, לשלול את הלגיטימיות של חברת כנסת אישה בכך שפשוט הופכים אותה לתינוקת, מעידה המון על מי שבוחר בה. לו היה מולו גבר, היינו נתקלים במאבק מנתץ קרניים של שני שוורים, אבל ברגע שהוא מבטל והופך את הח"כית שמולו לילדה קטנה, הוא בעצם מנסה לבטל את הקרב מולה. אין צורך להקשיב לטיעונים, אין צורך להתמודד ולנסות לנצח בכלל, מכיוון שמדובר בילדה. לבקיאות שלה, להתמצאותה בנתונים, לחריצות ולענייניות שלה – ולחברת הכנסת סילמן יש את כל אלה עוד לפני שהפכה לחברת כנסת, כפעילה חברתית וכמובילת המאבק הציבורי לשחרורם של הדר גולדין ואורון שאול, מקדמת ומובילה פורומים נשיים חוצי מפלגות, מורה ואשת חינוך. לכל אלה אין שום משקל ברגע שמשכנו את השטיח מתחת לרגליה של סילמן והפכנו אותה לתינוקת.
כל מי שטוען שכבר מזמן נפרצו תקרות הזכוכית במגזר הציבורי – שב ופוגש אותן בכל יום מחדש מאז שנכנסה סילמן לתפקידה. כי הנה, גם אם התפקידים פרושים בפני נשים – לרוב הם לא, המאבק שמצפה להן בתוך הזירה הוא מדמם הרבה יותר.
אם הן צעירות – הן תינוקות שנחשדות בחוסר ניסיון ושיקול דעת. הם הן יפות – ברור לנו איך הגיעו לתפקיד, אם הן נוקשות – מסכן בעלה, ועוד כינויים שלא מתאימים לאתר "כיפה".
הדרך היומיומית שמנהלת אישה, שיש לה בצוות גברים שגם לא התנדבו להיות שם, כמו בכנסת, היא דרך מפותלת ורבת קוצים. ואם תגידו, נו, ולמה בהייטק לא? אוקיי, זה כנראה קורה פחות בתחומים כמו הייטק ועסקים שם שורת הרווח מדברת, והכשרונות האובייקטיבים, המתימטיים והניהוליים מכתיבים הצלחה או כישלון. אבל בתחום ציבורי, בו הצלחה זקוקה לתמיכה, לאמון, כדי שמהלך לשינוי יוכל להתקיים ולקבל מרווח נשימה כדי להוכיח הצלחה – שם הרבה יותר מסובך.
כלומר, מסובך בוודאי גם לגברים, אבל השותפים הגברים שלהם לא מנסים מראש לערער את עצם הנוכחות שלהם שם. לומר ליו"ר וועדה: "את תינוקת", זו חוצפה שוביניסטית בהתגלמותה, ומגלה על האומר את דעתו הכנה על נשים. הן מבחינתו לא אמורות להיות שם.
זה מתחבר לדיונים האחרונים על הפרדה במרחבים ציבוריים בין גברים ונשים. זה נכון, יש מקומות בהם האינטימיות הנשית או הגברית מבקשת נפרדות. אתי אנקרי מבקשת לשיר לנשים והן רוצות להקשיב לה, במקום פרטי – זכותה וזכותן. יש מספיק אירועים גבריים שמתקיימים בנפרד ומסורות גבריות מדירות נשים, כך שאין צורך להילחם פה נגד הדרת הגברים מהמופע של אנקרי. אבל בכל פעם שמישהו קורא להפרדה מטעמי דאגה לנשים, למשל במעיינות, בירכתי אוטובוס, או בכנסת, מדאגה לעדינותן, צניעות נפשן – בדקו לו בציציות. יכול להיות שהוא פשוט רוצה את כל המיקרופון לעצמו.
הכותבת היא דוברת קולך ועורכת ומבקרת ספרות.