את צבי אלימלך טַל פגשתי לראשונה לפני למעלה משלושים וחמש שנה, ועדיין טעמו הטוב והמיוחד של מפגש זה שמור עמי. כחייל צעיר, שמעת לעת "חטא", בשעות שאינן לא מן היום ולא מן הלילה בכתיבה לעיתון "במחנה", ביקשתי לחקור את עמידתו המופלאה של היישוב "כפר עברי" (לימים: נווה יעקב) בצפון ירושלים בתקופת מלחמת השחרור. הבקיאים בתולדות היישוב הפנו אותי לצאצאיו של ר' דב נתן ברינקר, מייסד המושבה וה'מוכתר' המקומי. כך הגעתי אל בתו, חנה, ואל חתנו צבי טל, שנמנה עם מגני הכפר בימים הקשים של מלחמת העצמאות.
באותם ימים לא ידעתי דבר וחצי דבר על פועלו הטוב של צבי טַל במלאכתו כפרקליט מסור ונאמן ללקוחותיו או כשופט היושב על מִדין; על בקיאותו בכל מכמני אוצר התורה והתרבות העברית; על היותו 'בעל קורא' רהוט, מדייק ומדקדק עד לחדא בתורה, מקפיד על כל קוץ וטעם, תג ומתג; על זכרונו השופע "ווארטים" (דברי תורה) חסידיים ומעשים מלבבים ומשיבי רוח ונפש מן העבר; על שיעור הדף היומי שאותו לימד עשרות בשנים, תמידין כסדרן, ומפניו נדחו כל המטלות האחרות; ועל אישיותו המיוחדת, שענוות אמת וחסידות פשוטה משמשות לה בנות לוויה נאמנות ונדירות הן דוגמתה.
צבי ונוות ביתו חנה קיבלוני במאור פנים בדירתם הצנועה, ישבו עמי שעה ארוכה משל אין להם בעולמם אלא שיחת חולין עם חייל צעיר. בלשונו העשירה ובכוח תיאורו המרתק תיאר באוזניי צבי את סיפורה של נווה יעקב במלחמת העצמאות, שבאחת מהן הוא עומד על המשמר, לבוש במדי ה"כלניות", החיילים הבריטיים בעלי הכומתות האדומות.
בחלוף כשנתיים פגשתי את צבי נרעש ונפחד, אחוז ודבוק ברב יהודה עמיטל מזה, וברב אהרן ליכטנשטיין מזה, בלבו של מעגל הרוקדים המרגש בבית המדרש של ישיבת "הר עציון" באלון שבות. כששירת "מִן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב י־ה" מלווה את הכל, הצטרף צבי למעגל במוצאי היום הקדוש, יום הכיפורים. כמדי שנה, נהגו צבי ורעייתו המסורה חנה, לפקוד את בית המדרש בישיבת "הר עציון", שבה למד בנם משה הי"ד, עד נפילתו במלחמת יום הכיפורים. גם בחלוף עשרות רבות של שנים, צלקת השכול לא הגלידה וכאב ההורים על מות בנם לא שכך.
לא אחת הרהרתי ביני לביני במה ייחודו של השופט טל, ובמה זכה לאהבה כה רבה, ואהבת אמת שאינה תלויה בדבר היא, לא רק מכל בני משפחתו – ילדיו, נכדיו, ניניו ובני משפחותיהם, מכריו ומוקיריו, אלא גם מתלמידיו באוניברסיטה, מתמחיו, בעלי הדין שהופיעו לפניו ואפילו נאשמים שדן אותם לשנים הרבה מאחורי סורג ובריח.
אכן, הרבה אישיותו הפשוטה, הקורנת והלבבית, עושה. דברים של השופט טל – יוצאים מן הלב, ולב רחב הוא, ולפיכך נכנסים הם אל הלב. כשאתה מדבר עמו הנך חש שתוכו כברו. לא הצטעצעות ולא מלים גבוהות אלא דברים פשוטים.
כל ימיו עשה מעשיו באמונה, ודומה שלא לחינם טבע בראש ספר זיכרונותיו את הפסוק, שאף שימש מקור לשם הספר: "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (שמות יז, יב).
על הידורו במצוות ה"מענטשליכקייט", ה'בן־אדמיות', ההתנהגות כבן אדם, אין צורך להכביר מלים, והלא היא כ"דבר המדבר בעדו". כך גם על יראתו שבאה כאחד עם חוכמתו, צניעותו ופשטות הליכותיו הצועדות בצוותא יחדיו, שלובות זרוע עם חוכמתו ופיקחותו.
לצד החוכמה והתבונה, הפיקחות והידע, הענווה והצניעות, דומה שהשופט טל נתייחד במידת ה"השתוות" – איזון, איפוק ומתינות – שלעתים כה חסרה בימינו ולימינו.
גם בעלותו לכהן על מדין, בתחילה בבית המשפט המחוזי ולימים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל לא גבה לבו ולא רמו עיניו. בתוך עמו ישב ואליו כיוון פניו.
גם בהיותו ירא ושלם, לא הבליט השופט טל את הליכותיו בקודש אלא נהג בהן בצנעה. השמירה הקפדנית על אמונותיו ודעותיו, ועל שמירת מסורת אבות, לא הביאוהו לא לידי יוהרה ולא לידי גאווה. כך, לדוגמה, בעת הלווית בן הדוד של רעייתו, הפילוסוף והוגה הדעות הנערץ פרופ' מנחם ברינקר ז"ל בבית העלמין האזרחי של קרית ענבים, פרש לצד, כינס "מניין" – לא כהתרסה והפגנה אלא כמחוות כבוד לעילוי נשמת הנפטר, ואמר לזכרו "קדיש".
זהירותו של השופט טל בכבוד האדם, כל אדם באשר הוא – מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה היא. הנמצא עוד שופט כמוהו שביום בו נדרש לגזור דינו של אדם למאסר עולם, היה צם מן הבוקר ועד לאחר שימוע גזר הדין?
השופט טל מעולם לא היה 'עוד שופט', אבן "נוספת" בנופו השגרתי של עולם המשפט, אלא לבנה מיוחדת במינה.
כמה שופטים ומשפטנים יש בעולם שלצד עיונם בהלכות משפט עוסקים בתרגום יצירות מופת מספרות העולם? מעטים יודעים, אך בהיותו צעיר לימים, עשה לפרנסתו בתרגום מיטב ספרות העולם. כך זכה לתרגם את ספרו הנודע של הרמן ווק, "המרד על הקיין", שבו שיקע מטבעות לשון מיוחדים, וכך עשה בפסקי דינו.
כמה משפטנים יש בעולם שלצד עשייתם במלאכת השיפוט בדיני המסים והקניין, העונשין והחוזים, מוצאים לעצמם זמן כדי לשאול ולדרוש ב"הלכות כלבים" ומוציאים מתחת ידם – ידו של השופט טל ויד רעהו ושותפו הנאמן סגן הנשיא השופט שלום ברנר – את "משפט הכלב", יצירה ששופעת גם ידע, גם חוכמה, גם הומור?
על דרך הכלל נזהר השופט טל מלהיות מאריך טרחא, ואינו מרבה בדברים. כלל גדול של קדמונים, "ויאמר לקוצרים – ה' עמכם!" – שגור היטב על לשונו.
כך גם דרכו בפסקי הדין שיצאו מתחת ידו. לשון קצרה, תכליתית, נטולת קלישאות וסלסולי לשון מיותרים.
לא אחת אף הביע את רתיעתו מהטמעת דברים שלא לצורך בפסקי הדין. ביטוי נוקב לכך, זועק ממש, ניתן באחד מפסקי הדין החשובים שניתנו במדינת ישראל אי פעם, "פסק דין בנק המזרחי" שיש הרואים אותו כמבשרה ומחוללה של "המהפכה החוקתית".
לא פחות מתשעת שופטי בית המשפט העליון ישבו בדין, והוציאו מתחת ידם כשלוש מאות ששים וחמישה עמודים של פסק דין. כמה מהם כתבו עשרות רבות של עמודים שדנו בנושאים חובקי עולם ומלואו, הגם שבשל דחיית הערעור, רובם ככולם של הדברים בפסק דין זה – אמרת אגב היו, לפי שלא נצרכו להכרעה הסופית. לא כן השופט טל: הוא הסתפק בחמש שורות, וכך כתב: "מחלוקת נטושה בין הנשיא שמגר לבין הנשיא ברק ובין שניהם לשופט חשין, בשאלות עקרוניות של סמכויות הרשות המחוקקת ומעמדה. למחלוקת זו חשיבות רבה מבחינת המשפט הקונסטיטוציוני. עם זאת, אינני סבור שההכרעה בכל השאלות הללו דרושה לצורך העניין שלפנינו. לפיכך אמנע עצמי מלהכניס ראשי בין הרים גבוהים ואניח שאלות אלה לעת חפץ".
ודומה שיותר משמדברים המשפטים שכתב, מדברת אלינו שתיקה ששתק.
השופט טל לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. אמר – ועשה. רק זעיר פה זעיר שם חרג ממנהגו שלא להרבות דברים שאינם נצרכים לפסק הדין. או אז, בינות לשיטי פסק הדין, שב ועלה קולו המיוחד, צלול וברור.
כך, לדוגמה, בהכרעת הדין וגזר דין המוות שיצא תחת ידי שלושת חברי המותב בפרשת דמאניוק, "איוון האיום" מטרבלינקה (הנאשם זוכה מן הספק בהכרעת בית המשפט העליון), כתב השופט טל: "קרוב לשבע שמיטות שנים עברו מאז טרבלינקה. הנאשם פתח פרק אחר בחייו, הרחק מפשעיו. הוא הקים בית, הקים משפחה, ובבואנו היום לגזור את דינו, אנו שואלים את עצמנו, האם יש בחלוף הזמנים כדי להקל בדינו של הנאשם? רוב פשעים שבעולם יש להם מחילה. הזמן מַקְהֶה את הכאב, משכך את הרגש – והם מתיישנים. אדם שהיטיב את דרכו רבות בשנים אין פוקדים עליו עוונות ראשונים. כך ברוב הפשעים. יצאו פשעים בבני אדם נרדפים. יצאו פשעים כלפי העם היהודי. פשעים כלפי האנושות ופשעי מלחמה. אלה אין להם מחילה עולמית. לא מחילה שבחוק ולא מחילה שבלב... ביטול ההתיישנות על פשעים אלה פירושו שיש לראות את הפשעים כאילו הם למעלה מן הזמן, כאילו עדיין טרבלינקה קיימת ויהודים לרבבותיהם נחנקים ב'אחד' וזועקים מריאות קרועות. עדיין רותח בבורות דמם של עיירות עיירות מישראל, כדמו של זכריה הנביא. ועדיין איוון האיום עומד ומרעיל, עומד ודוקר, לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון. חותך שדיים ומבקע בטן, יורה בנער וקודח בבשר החי".
ואתה קורא את הדברים שנכתבו מדם לבו, ועינך דומעת ולבך שותת יחד עמו. קול דברים מיוחדים, נדירים בעוצמתם, שנכתבו לא רק לשעה אלא לדורות.